כל יום, כל היום, הממשלה קוראת לנו להתחסן. יש לי הרגשה שרוב מי שמקשיב, כבר התחסן מזמן. ההחלטה האסטרטגית, כידוע, היא ללכת כעת בכל הכוח על החיסונים, ולהטיל מעט מאוד מגבלות, וגם זה רק אחרי שבועות ארוכים. זה לגיטימי לגמרי להחליט על הכיוון הזה, אבל צריך להוריד אותו לשטח, ולשם כך צריך לבדוק מיהו בכלל השטח. יומם ולילה מדברים איתנו על מיליון הישראלים שטרם התחסנו, אבל לדבר איתם באולפני הטלוויזיה או בעיתונים הגדולים או ברדיו, ולגייס כוכבי רשת עדכניים – זו כנראה לא הדרך.

השבוע פירסמה קופת חולים מאוחדת נתונים מרתקים: יש קשר בין שיעור ההיענות להתחסנות לבין המצב הסוציו־אקונומי. כ־60 אחוז מאלה שלא התחסנו הם במצב סוציו־אקונומי נמוך, ורק שבעה אחוזים מביניהם בדירוג סוציו־אקונומי גבוה. הקבוצה הקולנית יותר אולי מגיעה מהמעמד הגבוה, אבל היא לא מייצגת.

הנתונים גלויים לכל, באתר משרד הבריאות. ובכן, אילו יישובים הם שיאני ההתחסנות בישראל? בבקשה: סביון, עומר וכוכב יאיר, לצד יישובים דתיים חזקים כמו חשמונאים ונוף איילון. בסביון התחסנו 89 אחוז, בחשמונאים, 94 אחוז (ואולי למישהו יהיה הסבר ל־101 אחוז מתחסנים שם במנה ראשונה).

שיטוט קצר במפת הארץ באתר הוביל אותי ליישובים הבדואיים חורה ולקיה שבנגב. שם התחסנו 17 ו־21 אחוזים בהתאמה. בשבטים אבו־רוקייק ואבו־תלול – קרוב לעשרה אחוזים. בכפר ביר הדאג' התחסנו רק שני אחוזים מהתושבים. אני בטוחה שמסיבות העיתונאים של בנט משפיעות עליהם מאוד, הם מפסיקים הכל ויושבים לשמוע, וגם כוכבי הטיקטוק שגויסו השבוע הם הדרך הנכונה לשכנע אותם.

קחו למשל את יבנאל שבצפון, עם 34 אחוז מתחסנים, או את נתיבות שבדרום עם 41 אחוז. מה המניע של תושבי המקומות האלה לא להתחסן? לפי נתוני "מאוחדת", רק מיעוט קטן של הלא־מתחסנים הוא אידיאולוגי: 17 אחוז מהם יכולים לענות להגדרה "מתנגדי חיסונים", ואלה אנשים שגם לא מגיעים עם ילדיהם לחיסונים השגרתיים. אין סיכוי רב לשכנע אותם וחבל לעסוק בהם ולצטט אותם. חלקם ימשיכו להעלות פוסטים שישוו את פרופ' נחמן אש לעמלק ואת ד"ר שרון אלרעי פרייס להיטלר. שוין. אבל הרוב הדומם והלא־מתחסן אינו כזה. האם זו אדישות? האם זה חוסר נגישות? אולי חוסר זמן? נראה שאם המרפאה לא קרובה, אם אין לך רכב פרטי, אם לא נוח לך לקבוע תור באפליקציה, אם אצלך ביישוב או בכפר כולם ממילא לא מתחסנים, אתה צריך להיות ממש אקטיביסט כדי לגשת ולהתחסן.

האם מישהו מטפל ספציפית בכל יישוב כזה? האם יש מיני פרויקטורי קורונה, מטעם הקופות או משרד הבריאות, לכל נקודה במפה? האם רופאי משפחה בקהילה מצלצלים אליהם לקבוע תור? האם צריך ליזום עבורם הסעות מאורגנות או אולי לחסן בבתים? מי הם בכלל מובילי דעת הקהל שם, ומי נמצא איתם בקשר?

הקורונה חושפת הרבה בעיות אחרות שלנו: אין חיסון נגד פערים מעמדיים, ומתברר כי ישראל הראשונה והשנייה משפיעות על החיסון הראשון והשני. קדימה, לעבודה.

לא בפריים־טיים, ליד המכולת ביבנאל.

***

ואפרופו להוריד דברים לשטח, הנה מישהו שעושה זאת. אייל בירם יצא לטיול בחו"ל אחרי כמה שנים אינטנסיביות בשירות קבע בצה"ל, וגילה שבכל מקום שואלים אותו על ישראל. "במקום טיול כיפי, זה הרגיש כמו מארב", הוא מספר. כך החליט לייסד את ארגון "ישראליז", שהופך את התרמילאים הישראלים לשגרירים.

עשרות אלפים מקבלים אצלם הכשרה לפני הטיול הגדול, כדי לספר את הסיפור הישראלי לעולם כולו. אבל עכשיו הפעילות מתרחבת מדרום אמריקה ותאילנד – ליעדים שהוא לא חלם עליהם: איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו.

הסכמי אברהם שינו את המציאות הפוליטית באופן מדהים, אבל האם גם המציאות האזרחית היומיומית תשתנה? מה יחשוב עלינו הצעיר הבחרייני הממוצע?

בירם חזר השבוע ממרוקו. אחרי כל הטקסים הרשמיים, צריך לייצר לדבריו קשרי יומיום. "אנחנו פותחים שגרירות שטח שלנו במרוקו. מתרגמים את הסכמי השלום לחברויות. המטרה היא לחבר ישראלים צעירים עם מרוקאים צעירים. הצעירים האלה היו מנועים מלהכיר אותנו עד היום, ועכשיו הכל נפתח. בגלל הקורונה, אנחנו עובדים הרבה בזום. בכל שבוע מתקיימים מפגשי זום של צעירים משני הצדדים. הם סקרנים להכיר אותנו, ולמען האמת גם מעריצים את סיפורה של המדינה היהודית".

אז מצד אחד קיבלנו השבוע את תמונות הטליבאן המשתלט על אפגניסטן, אבל מצד שני – תמונות של בירם מפטפט עם חבריו החדשים במרוקו.

***

מה הם עשו שם? למה אלפי אנשים, שלא מכירים אחד את השני, התארגנו והגיעו, תוך כמה שעות מכל רחבי הארץ, לרחבת הדשא מחוץ ל"סורוקה"? למה הם אמרו בהתרגשות את הסליחות, לרפואתו של החייל בראל שמואלי שנפצע אנושות ומאושפז שם?
בספר "שפע חיים" כותב האדמו"ר מצאנז כך: "כל נשמות ישראל נחשבות הן כגוף אחד, כי אצל כל אדם מישראל שוכנת נשמה אשר היא חלק אלוקי ממעל, ובעוד שבגוף, האדם נפרד מחברו, הרי שאצל הנשמה לא שייך מושג של פירוד, וכל נשמות ישראל הן חטיבה אחת. דבר זה אמת ויציב בפנימיות התורה הקדושה. וכיוון שכל ישראל נחשבים כגוף אחד, הרי ממילא מוכרח להיות שכל אחד ירגיש את כאבו של הזולת. וכשם שכל אחד מבין שכאשר יש לאדם מכה ביד או ברגל או בכל איבר אחר נגרם מזה צער לכל הגוף, כך צריכה כל נשמה מישראל לחוש את הכאבים של כל כלל ישראל, מתוך הרגשה כאילו פלוני הוא הרגל שלי ושכני הוא היד שלי, וכשכואב לו הרי זה מצער גם אותי. עניין זה הוא מיסודי היסודות".
לרפואת בראל אחיה בן ניצה.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".