הרבה רגעים מרתקים מספקת אולימפיאדת טוקיו, רגעים אנושיים לא פחות מספורטיביים: לפני שנתיים סעיד מולאי האיראני הפסיד, כנראה כי כך הונחה, כדי שלא לפגוש את שגיא מוקי הישראלי בגמר אליפות העולם. אחרי ההנחיה הזאת - אחת מני רבות - החליט לעזוב את איראן. השבוע התחרה מטעם מונגוליה, דיבר בהתרגשות על ישראל והקדיש את המדליה גם לנו.

המתעמלת סימון ביילס, שסומנה ככוכבת התחרויות כולן, פרשה בגלל לחץ נפשי והעלתה למודעות את המחיר המנטלי שמשלמים הספורטאים. וכמובן, היה גם האזכור הרשמי הראשון באולימפיאדה למתקפת הטרור במינכן ב־1972 .משפחות הנרצחים הישראלים דמעו בעת דקת הדומייה לזכרם.

ובכל זאת, כשהיסטוריונים יסתכלו על אולימפיאדת טוקיו, ייתכן שהם יסמנו רגע אחר כמשמעותי במיוחד. זה רגע הזוי, אין מילה אחרת, והוא לא עלה מספיק למודעות של כולנו:

תכירו את קנטרו קוביאשי, הבמאי היפני שביים את טקס פתיחת המשחקים האולימפיים. יממה לפני פתיחת המשחקים הוא פוטר במפתיע. הסיבה: קטע וידיאו שנחשף ברשתות, מלפני 23 שנה, שם הוא מספר בדיחת שואה.

בקטע הישן רואים את קנטרו מציע לשחק בגזרי בובות מנייר, ואומר: "אלה מהתקופה שבה היית אומר, בוא נשחק בשואה". זה בלתי נתפס: בגלל בדיחה (לא ממש ברורה) משנת 1998 ,כונסה מסיבת עיתונאים בהולה. השרה למשחקים האולימפיים, סייקו האשימוטו, אמרה כי נחשפה לדברים רק עתה. הבמאי התנצל ואמר שלא יגיע לטקס הפתיחה, אבל הנהלת האולימפיאדה לא הסתפקה בכך ופיטרה אותו מתפקידו.

הרצון של היפנים הוא להראות חוסר סובלנות כלפי אנטישמיות, וזה יפה, אבל בפועל, מדובר בעיוות מוחלט. אני מניחה שאף אחד מקוראי הטור הזה אינו מכחיש שואה ולא מזלזל באנטישמיות. דווקא לכן, הקריאה הייתה צריכה לצאת מהצד הישראלי: אל תגזימו, אל תשתגעו, תנו לקנטרו לעבוד, ותבקשו שיפרסם מסר נגד אנטישמיות. אולי תנו לו גם לבקר באתר האימונים הישראלי ולהכיר מקרוב.

אבל אל תיתנו לאובססיה לנצח.

זו נשמעת תקרית קטנה, לא חשובה, אבל דת הפוליטיקלי קורקט יכולה להיות קנאית ואובססיבית יותר מהרבה דתות אחרות. עדיף היה לא לייצר לעצמנו שם רע, של קורבנות בכוח, של נעלבים בכל מחיר, בעוד אנטישמיות אמיתית משתוללת בעולם.

וכמובן, לא מדובר רק בשואה. ה"שיחדש" מקיף תחומים רבים. באתר של העיתונאית האמריקאית ברי וייס דווח השבוע על פרופסור, מרצה לרפואה בקליפורניה, שהתנצל בפני הסטודנטים שלו על כך שאמר "אישה בהיריון". שוב ושוב הוא ביקש את מחילת התלמידים אם מישהו נפגע מהאמירה הזו שלפיה רק נשים יולדות, אמירה שמייצרת הבניה מגדרית בעייתית.

במאמץ רב, ביצרה הדמוקרטיה המודרנית את חופש הביטוי, את החירות לדבר. יהיה עצוב אם דווקא בשם ערכים נעלים, תתחיל השתקה מסוג חדש.

***

רוב האנשים שנפרדו השבוע מרוני דניאל לא דיברו על הסקופים הגדולים שלו, אלא על המעשים הקטנים. העיתונאי שסיקר את מערכת הביטחון הישראלית במשך 50 שנה פירסם אינספור חשיפות וידיעות חשובות, אבל בסוף, כמו שחז"ל אומרים במסכת אבות, אדם לוקח איתו למעלה דברים אחרים: "בשעת פטירתו של אדם אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות (ונוסיף: גם לא כותרות), אלא תורה ומעשים טובים בלבד".

אחד הדברים שלמדתי השבוע, אחרי פטירתו: כתבתי עליו משהו בפייסבוק, ורציתי אוטומטית לתייג אותו. אבל רוני היה מסוג העיתונאים שלא הפעילו במקביל ערוצים פרטיים ברשתות החברתיות. לא העלו תמונות, לא סיפרו על הרצאות, לא שיתפו בהגיגים אישיים ובתמונות של המנות שאכלו. מצאתי בכל זאת דף רשמי שחברת החדשות פתחה עבורו, דף לא פעיל. התגובות שם ישנות, מ־2014 : "רוני תתבייש בחרת בגבי אשכנזי כאיש השנה שלך", "השנאה והקנאה לביבי הורסים אותך", "רוני אתה משת"פ של השלטון והצבא" (ובחרתי פה רק את הגינויים העדינים).

מרבים לדבר על הרפש ברשתות כמשהו מייצג. השבוע, מול גלי החיבה והעצב על פטירתו, אפשר להתרשם בפועל שלא תמיד זה נכון ולא תמיד זה משקף את הסנטימנט הציבורי האמיתי.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".