זו כנראה אחת התמונות המביכות בתולדות הכנסת: ח"כ מאיר יצחק־הלוי מגיע עם חולצה קרועה מההלוויה של אחותו, להצביע במליאה. צילצלתי ליצחק־הלוי, לשמוע על אחותו. אם עלתה כך לכותרות, אולי ראוי לומר עליה כמה מילים. כך הוא סיפר לי:

"יהודית היא האחות הגדולה שלי, מצד אמא. אמא התחתנה בצנעא שבתימן בגיל 14 .יהודית נולדה כשאמא הייתה בת 15 .אמא התגרשה בגיל 16 .לא ייאמן, הא? אמא הגיעה לארץ עם יהודית ונישאה לאבא שלי. גדלנו בבית חרדי־תימני. כל שבעת האחים ישנו בחדר אחד, ואבא ואמא ישנו במטבח. בית מלא באהבה, חום ונתינה.

"יהודית הייתה האמא השנייה שלנו, ותמיד הזכירה לי את אמי הנערצת. היא התחתנה עם משה כהן, שהיה צנחן.

כדי לתת 'הכשר' לפגישות שלהם הם היו לוקחים אותי, ילד קטן, לטייל איתם בהרי ירושלים. היא למדה חינוך והייתה גננת. משה היה גם רב וגם פרופסור, בתחום החקלאות והבוטניקה, והוא היה גם משורר. אחרי שנים בארץ, הם יצאו לשליחות חינוכית – בהתחלה בזימבבואה, אחר כך בדרום־אפריקה ואז באוסטרליה, שם הוא היה רב קהילה.

ארבעה ילדים נולדו להם, והם חזרו ארצה לפני כמה שנים. בשנים האחרונות שניהם הזדקנו וחלו. משה נפטר לפני חמישה חודשים. עד יומו האחרון הוא קרא לה 'הכלה'.

יותר מ־60 שנה של אהבה ענקית. היה לנו ברור שזה לא ייקח הרבה זמן, והזוגיות הזאת תמשיך בשמיים. ואכן, אחותי יהודית נפטרה השבוע, בגיל 83."

מן השמיים תנוחמו.

***

ציפי חוטובלי, שגרירת ישראל בבריטניה, הגישה את כתב האמנה למלכת אנגליה. זה קרה באיחור, בגלל הקורונה. בעלה של ציפי, אור אלון, כתב על מאחורי הקלעים של האירוע המלכותי והטקסי:

"לפני ואחרי הביקור אצל המלכה, ראיינו אותנו לחדשות. מכל המפגש המרגש מאוד הזה, אני רוצה לשתף אתכם בשתי נקודות שלא הופיעו בכתבה.

אני לא יודע מה אתכם, אבל לי עוד לא יצא לפגוש מלך או מלכה בעבר. ואין לי באמת מושג על מה מדברים איתם. אחרי שיחה קולחת ונעימה באופן מפתיע בין ציפי למלכה (היא פתחה את השיחה בשאלה מתי הגענו ללונדון, וכשענינו שבאוקטובר, היא ענתה: 'אה, אז כבר התרגלתם לא לפגוש אנשים'), היא פנתה אלי ושוחחנו מעט. ואז שאלתי אותה: מה העצה האחת לחיים שהיא יכולה לתת לנו לאור נסיונה העשיר?

המלכה לא ענתה מיד (זה היה לגמרי מחוץ לפרוטוקול!). היא חשבה, התלבטה ואז אמרה: 'אם הייתי צריכה לתת עצה אחת בלבד, היא להשקיע בקשרים אנושיים. אין דבר חשוב יותר בחיים מקשרים אנושיים, ואני חושבת שהשנה האחרונה הבהירה לנו זאת היטב'.

זו העצה האחת שנאמרה על ידי מי שמולכת על אנגליה קרוב לשבעים שנה.

הדבר השני ש'נפל בעריכה' של הכתבה, היה בסיום הפגישה. מיד כשנפתחה מאחורינו דלת היציאה וניתן האות שהפגישה הסתיימה, ביקשתי מהמלכה בקשה אחת אחרונה. סיפרתי לה שביהדות נהוג לברך כשפוגשים מלך או מלכה, ושאלתי אם אפשר לברך אותה. המלכה הסכימה בעניין. בירכתי בקול, בשמי ובשם כל מדינת ישראל שאותה אנחנו מייצגים כאן: 'ברוך...שנתן מכבודו לבשר ודם', ומייד תרגמתי את הדברים. המלכה חייכה, והודתה לנו בהתרגשות.

בעיני, העצה המלכותית שלה וברכת המלכים שלנו היו עיקר האירוע".

***

בשבת סיימנו את ספר במדבר. יש פרשנים שמסבירים כי זה הספר החשוב ביותר מבין חמשת חומשי תורה. בספר בראשית נברא העולם, בספר שמות יוצאים ממצרים, בספר ויקרא מוקם המשכן בחגיגיות ובספר דברים – משה רבנו נושא נאום פרידה נרגש. במדבר, הספר הרביעי, לעומת זאת, מאופיין באינספור סיפורים, קטנים וגדולים, על המסע לארץ ישראל. יש בו עליות וירידות, רגעי שירה ורגעי משבר. זהו ספר של "ובלכתך בדרך", ובסוף, רוב חיינו הרי מורכבים מהרגעים האפורים האלה, ולא מרגעי השיא וההוד. לאורך המסע למדו בני ישראל על אמונה בצדקת הדרך, על נצחיות התורה, על הצורך באחדות ובחזון משותף ואיך להמשיך בדרך גם אחרי שהמנהיגים – משה, אהרן ומרים – ילכו לעולמם.

נראה שזה מה שהכי מתאים למצבנו כעת, בשנתה ה־74 של ישראל. אחרי השואה, אחרי הקמת המדינה, עכשיו השאיפה היא לקיים שגרת חיים טובה ומבורכת.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות" ומתוך דף הפייסבוק https://www.facebook.com/SivanRahavNews