יותר ממיליון וחצי ילדי הגנים ובתי הספר היסודיים יצאו השבוע לחופש הגדול. כל הטוב וכל הרע של העולם מחכה להם בחודשיים הקרובים. דיברתי השבוע עם רן יהושע, מנהל פרויקט "לתת פה", שעוסק כבר שנים במוגנות ילדים. ארבעת העקרונות שהוא ניסח יכולים להציל נפשות, ממש כך.

העיקרון הראשון הוא עקרון ההרחקה. ניתן לדבר על כל נושא, גם נושא רגיש, אם מדברים עליו בהקשר רחוק, לא מיידי. "בתחילת החופש", ממליץ רן, "כדאי לערוך ישיבה משפחתית, לדמות מצבים ולחשוב מה לעשות באותם רגעי מצוקה: אני הולך לקייטנה ומרגיש לא טוב, אני חוזר הביתה ואין מפתח, קפצה לי בטלפון תמונה מבהילה או של מישהו בלי בגדים, ומה עושים אם מישהו לא שמר על פרטיות הגוף שלנו. צריך לתרגל עם הילדים מצבים כאלה, בלי להלחיץ. זה יעזור בזמן אמת, חלילה".

העיקרון השני עוסק במבוכה, בבלבול. ילדים ואפילו מבוגרים שנפגעו מינית, לא מרגישים לעיתים פגועים, אלא מבולבלים. הם לא מבינים מה קרה ולא יודעים אם זה בסדר. "כהורים, ננסה לשתף את הילד במקרה מבלבל שקרה לנו", מציע רן. "למשל, המוכר בחנות עבד עליי, ושילמתי המון על שטות שבכלל לא רציתי, ופשוט לא הצלחתי להגיב במקום. עכשיו אני חוזר הביתה ומספר את זה ומנתח יחד. זה כמובן מקרה קליל, אך המטרה היא שכשהילד מרגיש מבולבל – שיבוא לספר".

העיקרון השלישי הוא בחירת סימן. לפעמים ילדים רוצים לספר, אבל פוחדים מתגובת ההורים. "בואו נבחר סימן שיהיה מעין 'תעודת ביטוח' לתגובה. נגיד לילדים שלנו:

שמעתי שהרבה ילדים לא מספרים להורים על דברים לא טובים, כי הם מפחדים מהתגובה, זה קורה גם לכם? נציע לילד סימן שאם הוא משתמש בו – אנחנו נגיב בצורה מתונה, מקבלת".

העיקרון הרביעי קשור בחברים שסביב הילד. "ככל שהילד מתבגר, החברים משפיעים עליו יותר מההורים. לכן ילד צריך לקחת אחריות על החברים שלו, לווסת אותם אם צריך. כשמדובר בשתיית אלכוהול, זה אחד המנגנונים הכי חזקים שיש, חבר שאומר לך די. לכן כדאי לשאול:

תגיד, מה זה חבר טוב? מתי תגיד לחבר שלך שהוא חצה את הגבול? מתי חייבים לערב מבוגרים? האם חבר טוב זה אחד שלא 'מלשין', או אחד שבאמת אכפת לו ממך?".

ואחרי כל זה, ואולי בזכות כל זה – חופש נעים.

***

הפסוק שהוא בעיניי האופטימי ביותר בתורה מופיע בפרשת השבוע האחרון, פרשת "פנחס": "וּבְ נֵ י קֹרַ ח לֹא מֵ תוּ".

קורח, כזכור, ניהל מחלוקת עזה וטרגית נגד משה רבנו. לבסוף, רבים מאנשי קורח מתו, וזה נראה מובן מאליו שהבנים של קורח ימותו יחד איתו. אבל לא. חז"ל מספרים שברגע האחרון הם התחרטו, ולכן ניצלו: "וּבְ נֵ י קֹרַ ח לֹא מֵ תוּ".

כמה מפתיע. אפילו אם אתה בן של קורח, אפילו אם המחלוקת כבר התחילה, אפשר להתחרט. גם בימינו: בן של עבריין לא חייב להיות עבריין. גם אדם שבחר מסלול שגוי יכול להתחרט. גם אם הסתבכנו, גם אם הכל נראה אבוד, גם אם הסביבה משפיעה עלינו מאוד – אפשר לעצור, אפשר לשנות, אפשר להשתנות. תמיד אפשר לבחור נכון.

***

כמה שבריריים הם החיים. כמה צריך להעריך ולנצל כל רגע. זו לא קלישאה נדושה, לפני כמה ימים קיבלנו לכך עוד תזכורת כואבת: מפקד חטיבת הנח"ל, אל"מ שרון אסמן, התחיל אימון כושר, שלושה ימים בלבד אחרי שנכנס לתפקידו החדש. הוא התמוטט במפתיע ונפטר, כשהוא מותיר אחריו את אשתו שרון, שני ילדים, ואינספור מפקדים, פקודים וחברים המומים, בצה"ל ומחוצה לו.

כמה גיבורים אלמוניים חיים בינינו. חישבו רגע על האנרגיה שהושקעה פה השבוע בח"כ שהעליב ח"כית, חישבו על כל תשומת הלב שניתנת לעוד ספין ומניפולציה של שרים וסגני-שרים, כאילו זאת המנהיגות היחידה בחברה הישראלית. ממש באותו זמן יש דמויות שקטות ומרשימות בשלל תחומי החיים – תורה וחינוך, כלכלה ומסחר, יזמות והתנדבות, צבא ורפואה – שפשוט ממשיכות לבנות ולעשות, בשקט.

כמה פרופורציה נותנות המילים של אסמן, שהתפרסמו פתאום אתמול. לפתע כולם חיפשו נאומים ישנים שלו. כשסיים את תפקידו כמפקד חטיבת בנימין אמר שהוא מרגיש שהוא ממשיך את לוחמי שבט בנימין ואת המכבים והוסיף: "איננו יכולים להסתמך רק על הבנת המשימה ומומחיות במקצוע הצבאי. נדרשת רוח לחימה בכדי לנצח". כמפקד חטיבת עציון אמר: "מה אנו ומה חיינו – העיקר הוא המפעל שבו אנחנו חיים".

לזכרו.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות" ודף הפייסבוק https://www.facebook.com/SivanRahavNews