בפרשת השבוע שעבר, פרשת חוקת, יש שירה הנקראת "שירת הבאר". פרשנינו מסבירים שהפעם, בניגוד ל"שירת הים" שאחרי קריעת ים סוף, לא משה מוביל את העם לשיר, זה פשוט פורץ ממנו. הציבור לומד להסתכל על המציאות ולומר תודה. בואו נאמץ את המנגנון הזה מפרשת השבוע - אלינו השבוע:

אין שום חג כרגע, אבל משהו באוויר נורא חגיגי. זוהי חגיגת החיים עצמם. מיום שלישי אין צורך לעטות מסכות אפילו בחללים סגורים. אנחנו פוחדים להגיד שניצחנו את הקורונה, כי לך תדע איזה וריאנט יגיע (ובתי הספר בבנימינה ובמודיעין יוכיחו), אבל תסתכלו מסביב:

זמר מפורסם פגש השבוע מאחורי הקלעים קשיש שסיפר שזו הפעם הראשונה שבה הוא יוצא, אחרי שנה וחצי.

אמנים חזרו להופיע, והכל הרבה יותר מרגש עבורם. אני מסתכלת על הפוסטים שהם מעלים בסוף כל הופעה, כאילו מודים אישית לכל אחד מאלפי האנשים בקהל. כמה לא מובן מאליו לחזור. וזה לא לחזור לאותה מציאות בדיוק, זה לחזור משודרגים, בוגרים יותר, יודעים להודות על הקיים.

כל כך הרבה מסיבות סיום מתקיימות כעת, מסיבות שהן בעצם מסיבות פתיחת שנה. אלה של י"ב מיוחדות. מאמצע י"א טילטלו את הספינה לתיכוניסטים האלה, והנה, אפשר להתחבק ולחגוג יחד. אפילו מסיבת סיום בחוג הבלט הופכת לאיוונט. שמתי לב שאנשים מתעכבים עכשיו יותר בסוף האירוע. קשה להתרגל. קשה להיפרד, אפילו מאמהות במתנ"ס או מאורחים בחתונה. צריך להשלים פערים.

להתרפק על היחד האנושי.

בבתי הכנסת חזרו לשגרה מלאה. הילדים שוב מתרוצצים בפנים. אמהות, תינוקות, נערים, קשישים. רב קהילה בגבעת־שמואל סיפר שהתקשה לזהות חלק מהנערים בשכונה. כמה הם גדלו בין בידוד, למסכה, לסגר. שמעתי על קהילה שבה עורכים השבת קידוש לכבוד לידתן של שמונה בנות השנה. את הבריתות לבנים עשו ביום השמיני, בקטן, עם האירועים לבנות חיכו, ועכשיו שמחים בגדול.

מדריכי טיולים מסתובבים מאושרים, כמעט שיכורים, ברחבי ירושלים, כי התיירים הראשונים כבר מגיעים.

זה כאילו סתם אמצע יוני, כאילו סתם תחילת תמוז, ובכל זאת: חג שמח.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".