זה היה לפני יותר מעשר שנים. עסקתי במיזם שלהצלחתו נדרשה תמיכתו של אדם בעל יוקרה בינלאומית כשל אלי ויזל, מי שיותר מכל אדם אחר צרב את זכרון השואה בתודעת האנושות. איכשהו - זה כבר סיפור בפני עצמו - זכיתי לפגוש את ניצול השואה, חתן פרס הנובל, בביתו.

כשנפגשנו סיפרתי שלמרות שנולדתי באירופה של לפני המלחמה, אני לא ממש ניצול שואה, כי ברוך השם לא עברתי את גיהינום המחנות. ויזל תיקן אותי מיד. הוא ביקש ממני בתקיפות שלא לחזור על הטעות הזו שוב. "היטלר ימח שמו התכוון להשמיד את כל היהודים כולם, בכל מקום שהיו, גברים, נשים וטף. כך שלמעשה כל יהודי שנשאר בחיים היום, הוא ניצול שואה".

זוהי אמת עמוקה שרוב האנשים עדיין אינם מכירים בה, ויש לה משמעויות תהומיות באשר למציאות הפוליטית של ימינו.

אלו שרוצים לטבוח ביהודים מוצאים דרכים להגביל למראית־עין את יעד שנאתם, למקד את כוונותיהם הרצחניות אל עבר אגף מוגדר ומסוים של שרידי פרעות האנטישמיוּת של דורות העבר. "בד ההסוואה" של ימינו הוא "ישראלים".

לא - אומרים סנגורי החמאס היורים טילים של טרור והרס במטרה להרוג אזרחים ללא אבחנה - זו לא אנטישמיות. זה רק בגלל שהם ישראלים; אנחנו רק נגד אלה המעזים להגיב ב"עוצמה לא מידתית" לטילים של חמאס; רק נגד אלה שכשתוקפים את בתי הספר שלהם ואת מרכזי הערים שלהם - הם יורים חזרה ולא נזהרים שלא לפגוע בילדים או בבתי חולים שבמקרה צמודים לעמדות השיגור של החמאס; אנחנו מפגינים רק נגד ה"ישראלים" - מצהירים ההמונים ברחבי העולם.

משפט אחד שאמר מרטין לותר קינג לסטודנט, מסכם בתמציתיות את האמת הבסיסית בכל הנוגע למלחמה נגד ישראל: "אתה מצהיר, ידידי, שאתה לא שונא יהודים, וכי אתה רק אנטי־ציוני. אבל האמת הברורה היא שכשאנשים מותחים ביקורת על הציונות הם מתכוונים ליהדות".

והבלוף הבסיסי ביותר של אלפי טורי הדעה, הביקורות והאזכורים ברשתות החברתיות בגנות מדיניות ישראל הוא, שהשנאה שלהם מופנית כולה רק אל עבר המולדת היהודית הפצפונת השוכנת בלב ים אדיר של מדינות ערביות - כשהאמת ברורה כשמש, שמושא השנאה נותר כשהיה לאורך אלפי שנים: היהודים.

שנים לפני השואה, פרשׂ היטלר את תכניותיו להשמדת־עם בספרו "מיין קאמפף". המשכילים זלזלו ואמרו שזו אינה אלא הגזמה פוליטית. אין מצב שמישהו מציע תכנית כזו ברצינות. הוא, כמובן, היה רציני מאד. גם אמנת חמאס אינה מגמגמת כשהיא קוראת בגלוי "להרוג יהודים בכל מקום שבו הם נמצאים". "יהודים" פירושו יהודים, ו"כל מקום שבו הם נמצאים" פירושו כל מקום שבו הם נמצאים, בכלל זה ארצות־הברית ואירופה, אוסטרליה וניו־זילנד.

אבל אין מצב שמישהו כותב כזה דבר ברצינות. נכון. זאת אומרת, פרט ל-17,000 המצייצים ש"הליגה נגד השמצה" מצאה שצייצו לאחרונה את המילים "היטלר צדק". ופרט לפרו־פלסטינאים שהכו באכזריות יהודים בכיכר טיימס במנהטן. ופרט לאספסוף נושאי דגלי החמאס, שצבא על מסעדה בלוס אנג'לס ושאל זוג סועדים שאלה בעלת שורשים עתיקים, שהתשובה עליה גזרה במקרים רבים את גורל המשיבים להתקפות איומות ואפילו למוות: "האם אתם יהודים?"

סיפורים כאלה בדיוק מגיעים מערים מרכזיות ברחבי העולם. אף לא אחד מן הקרבנות נשאל אם הוא ישראלי. הנושא היחיד שעניין את האנטישמיים היה היהדות.

האין זה מוזר שבתקופה שבה אדם המואשם בגזענות יכול לאבד את מקום עבודתו בשניה ולהיות מוחרם ברשתות החברתיות - נתפסת הזדהות עם החמאס, שקורא בגלוי לשואה שניה, כעמדה מוסרית הראויה להערכה?

מה שבאמת מדהים אותי הוא, המספר האדיר של יהודים שעדיין לא קולט מיהם הקרבנות המיועדים של החמאס, בדיוק כשם שיותר מדי יהודים גרמניים חשבו תחילה שלא עליהם חלה גזירת ההשמדה הנאצית, כי הם עשו כל כך הרבה עבור המדינה, כי הם לא שומרי מצוות, כי הם הכריזו בגאוה שהם יותר גרמניים מיהודים. אלא שבעיני העולם החיצוני ובעיני הגרמנים - הם עדיין היו יהודים.

כמו שאמר לי אלי ויזל, כל מי שזכה להיות בחיים אחרי השואה, לא משנה איפה ומתי, הוא ניצול שואה. ואותו דבר כאן: לא משנה איפה בעולם אנו חיים, או מה הקשר שלנו עם מדינת ישראל, כולנו יהודים. ומהסיבה הזו, הרבה יותר מדי אנשים שונאים אותי - ושונאים אותך.

כשתוקפים יהודים בניו יורק, שיקגו, לוס אנג'לס, זה לא קשור לישראל; זה קשור ליהדות.