כבר הרבה זמן לא התרגשתי ככה מסרטון ווטסאפ. "תראו איזה פלא", אומר עזרי טובי למצלמה בתיעוד שרץ בערב חג השבועות, "אני פה במכינה בלוד, הגיעו לכאן אנשים מכל הארץ לעשות פה שבת. אנשים צדיקים עזבו את המשפחות שלהם. גם אני באתי לפה, תודה רבה לאשתי... אנחנו הולכים להגן כאן על היהודים".

ואחרי הסלפי הזה לסלולרי שלו טובי מתעד עשרות אנשים, כל אחד מספר במשפט וחצי מאיפה הוא בארץ ומה מביא אותו לעשות את השבת בלוד. "אני מנהריה. באנו לשמור על העם היהודי. אם לא אנחנו, מי?", "אני מקריית ארבע. השארתי אישה עם חמישה ילדים", "אני מרעננה. באתי לשמור כאן. עזבנו את השמנת, עזבנו את נווה זמר, עזבנו את כל השקט והפסטורליה והציפורים", "אני מבית שאן. באנו לחזק את עם ישראל, לחזק את המשילות, לחזק את השלטון, לכבודה של ארץ ישראל ולכבוד עם הנצח", "מה זאת אומרת? אי אפשר להיות בבית במצב כזה וזו זכות ענקית".

דתיים וחילוניים, בורגנים וארוכי שיער, בחולצות לבנות של שבת ובגופיות שחורות. יהודים מכל רחבי הארץ: מירושלים, מיהודה ושומרון, מפתח תקווה, מרמת הגולן, מצור הדסה. איך אומר הבחור עם הקרחת ומשקפי השמש שחותם את הסרטון? "אנחנו כאן, כי יום אחד עוד נספר לילדים שלנו ולנכדים שלנו שבקיץ 2021 היינו חלק מקבוצה של אנשים שלא ישבו בבית מדושני עונג, הבינו שזה צו השעה ובאו לשמור על החיים של האחים והאחיות שלהם".

ראיתי ודמעתי. יש משהו כל כך מרגש בלראות ערכים כמו "ערבות הדדית", "נושא בעול עם חברו", "כל ישראל חברים", הופכים מסיסמה, אפילו מקלישאה, למציאות חיה. אבל אחרי ההתרגשות הראשונית, ואחרי ששרשרתי את הסרטון לכל עבר, חשבתי לעצמי שאכן ראוי לבכות ממה שרואים כאן. רק שלא מהתרגשות אלא מכאב. נכון, מחמם את הלב לראות אנשים שיוצאים מהבית שלהם, משאירים את המשפחה מאחור ונוסעים למשך שבת שלמה, הכול כדי לשמור על אנשים שהם לא פגשו מעולם, או אפילו על הבתים הריקים שלהם, רק כי הם מרגישים שהם אחים שלהם. אלא שזה רק הסיפור המשני באירוע הזה. הסיפור המרכזי כאן, הכותרת של הסרטון הזה, צריכה להיות: מדינת ישראל מפקירה את חייהם של אזרחיה. נקודה. תושבי עיר גדולה במרכז הארץ נשארו כמעט לבד מול אויב ערבי אכזרי ששורף את בתיהם ואת רכביהם ומחלל את בתי הכנסת שלהם, ובלי המתנדבים שהגיעו מכל רחבי הארץ - גם היה שוחט אותם. הנה תראו מה קרה השבוע ליגאל יהושע הי"ד. הוא פשוט היה שם לבד מול האויב הרצחני, בלי משטרה ובלי מתנדבים שעזבו את הציפורים של נווה זמר ובאו להגן על חייו.

וזה מקומם. וזה בלתי נתפס. וזה בעיקר מחזיר אותנו לתקופות עלובות בהיסטוריה של העם היהודי. הרי כבר הייתה במרכז הארץ עיר משגשגת שסימלה את הדו־קיום היהודי־ערבי. קראו לה חברון. אנחנו מכירים אותה עשרות שנים כמקום נפיץ עם מתיחות ביטחונית רבה, אבל פעם? הכי להפך. עד אותו יום מר בחודש אב תרפ"ט. ואגב, גם אז זה התחיל במהומות שהיו בהר הבית והתפשטו לערים אחרות ברחבי הארץ.

אני יודע, המצב שלנו היום פי מיליון יותר טוב. האירועים ההם בתרפ"ט התרחשו לפני קום המדינה. היינו זקוקים לחסדיו של המנדט הבריטי שיתערב ויגן על חיי היהודים משכניהם הערבים. היום יש לנו ברוך השם מדינה וצבא ומשטרה וראש ממשלה. אפילו ראש ממשלה חליפי יש לנו. אין מה להשוות. אם אנחנו רוצים יש לנו היום יכולת לעצור ברגע את המהומות, אלא שמדינת ישראל, משום מה, לא עושה את זה. כאילו חזרנו ברגע אחד אחורה לגלות, מלוד ללודז'. או אפילו לארץ ישראל, אבל לימים שבהם יהודים מגינים על עצמם באופן מחתרתי. אני מקווה שהבריטים לא יתפסו את החבר'ה מהסרטון הזה ויגלו אותם למחנות מעצר בקפריסין או באפריקה. ארוכה הדרך לחירות.

***

ואז, אחרי שבוע כל כך קשה ומפחיד ומדכדכך ומתסכל, אתה שומע את הנאום של המפכ"ל ומבין מהיכן מגיעה הרוח הזאת. הנה מדברים שאמר רב ניצב יעקב שבתאי לראשי הציבור הערבי בלוד וברמלה: "בהזדמנות הזאת אני אומר שאנחנו לא נרפה, ונמצה את הדין עם כל מי שהפר את הסדר, עם כל מי שעשה ונדליזם, וזה לא משנה כרגע יהודים או ערבים. אנחנו כבר במהלך הימים האחרונים ביצענו לא מעט מעצרים. אנחנו נמצה את הדין עם כל הטרוריסטים. מבחינתי זה טרוריסטים משני הצדדים. זה אנשים שהפרו את השלווה של כולנו. וכרגע, התפקיד שלנו, את כל החבורה הזאת, להוקיע אותה מהחברה.

משני הצדדים...

"כל התפקיד שלנו בשלב הזה היה להרגיע את הרוחות. אני חושב שעשינו את זה. אני חושב שהתובנות של שני הצדדים, מתחילים להפנים אותן. האירועים האלה יצרו איזה פער, תהום, שאף אחד מאיתנו לא רצה להגיע אליה.

הזעזוע הזה שקרה, ייקח לנו עוד הרבה זמן לשקם את מערכת היחסים ולייצר עוד פעם את האמון על מנת לבוא ולהתחיל דרך חדשה".

חשוב לזכור: הסוגיה של לוד לא פשוטה. אנחנו לא רוצים שזה ייגמר כמו בחברון, עם יהודים שחיים במובלעת, מוקפים בגדרות ובמחסומים. אנחנו לא מוותרים על הריבונות היהודית בעיר. אנחנו רוצים שהחיים יחזרו איכשהו למסלולם אחרי שהכול יירגע. אי אפשר עכשיו לשרוף את המועדון. עוד יבואו ימים של הידברות ושל חיבור עם ציבור ערבי מתון שרוצה בשקט או לפחות בפרנסה. אבל האם זה תפקידו של מפכ"ל המשטרה, להיות גורם מאחד, ממתן, מפשר?! מה גורם לו לדבר ככה? האם זאת גם הגישה שלו לעברייני תנועה? לגנבים? לסוחרי סמים? הכלה? הבנת שני הצדדים?

וממתי "כל התפקיד של המשטרה זה להרגיע את הרוחות", כלשונו? הרי אם השוטרים שלו לא יקבלו את הפקודה לטפל ביד קשה בפורעים, לעצור אותם, לאסוף את הנשק שלהם ולהעמיד אותם לדין איך נגיע להידברות עם המתונים? מי שישלוט ברחוב יהיו היורים, הזורקים, השורפים, הפוגרומיסטים.

משטרת ישראל היא לא חברה סלולרית. הדברים החמורים של המפכ"ל, בסופו של שבוע של אוזלת יד של המשטרה, הם לא סתם אידיאולוגיה מעוותת. הם סכנת נפשות. כשפרסום של סלקום פגע בכל כך הרבה ישראלים הם עזבו את החברה, ובן יום המניה שלה ירדה. מצוין, שתרד. אבל מה נעשה כשהמניה של המשטרה יורדת?

כשהיא מאבדת את יכולת ההרתעה והאכיפה שלה? ננייד את תושבי לוד המפוחדים למשטרה מתחרה? המילים האלה נכתבות כשעוד לא ברור אם תושג הפסקת אש מול חמאס, בין סבב לסבב. החשש הגדול שלי אינו מעזה. החשש הוא שאף כלי נשק לא ייאסף, אף אימאם לא ייעצר, וגם על לוד תרד איזו הפסקת אש מסוכנת, בדרך לסבב הבא, בין "שני הצדדים".

מתוך הטור השבועי ב"בשבע".