מצאתי את תמונת הניצחון שלי. ביום שלישי בערב הסתיימה ההפוגה הקצרה של תושבי קיבוץ כרם שלום בירוחם. עמית כספי, מתושבי כרם שלום, לקח את המיקרופון באירוע המאולתר וביקש להודות לתושבי העיר על האירוח החם. הוא לא דיבר על סימטריה, הוא לא אמר שחמאס יורה בגלל בן־גביר, הוא דיבר מהלב על אמת פשוטה, שאולי אנחנו לא שומעים מספיק. הנה הדברים של כספי, שצילם העיתונאי אלישיב רייכנר:

"אתם לא מבינים איזה שקט הבאתם עלינו", אמר לתושבי ירוחם. "בשבילנו זה דבר מדהים. אנחנו חיים במקום הכי קרוב לעזה. אנחנו יושבי ם 30 מטר מהגבול, מרפיח, ובנוסף, כבונוס, גם 500 מטר מהגבול עם מצרים. אנחנו כבר שבוע בתוך הבתים. אי־אפשר לזוז מהבית. כשיש אצלנו צבע אדום, יש לנו עד רגע הנפילה משהו כמו חמש שניות. תספרו עכשיו אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש - ותבינו שאז מגיע הבום. אנחנו לא מסוגלים להתקלח או להיכנס לשירותים בלי להסתכן. ולמרות זאת, קשה מאוד להוציא אותנו מהבית. הצליחו בקושי להוציא אותנו אליכם, ואנחנו ישר חוזרים.

אנחנו לא עוזבים את הבית, לא עזבנו ולא נעזוב. אנחנו כאן, יחד. בזכות אנשים כמוכם שבאים ומזכירים לנו למה אנחנו יושבים שם, אנחנו מבינים כמה זה חשוב, כמה זה מחזק. אני מודה לכם על הימים המדהימים האלה כאן, תודה למלון 'אירוס המדבר', תודה לעיר המקסימה הזאת".

עמית סיים לקול מחיאות כפיים, ומישהו התחיל לשיר "שורו הביטו וראו".

ראיינתי השבוע רבים מתושבי הדרום. המילה שהכי מפחידה אותם היא "טפטוף". נגיע להפסקת אש, אבל מדי פעם ישוגר בלון, או עפיפון, או רקטה.

לא אחת שבגללה יתחיל גל פתוח, רק מדי פעם. זה לא יעבור את קו השפלה, ובטח לא יציק לתל־אביב. רק טפטוף. בשיחה עם תושבי לוד, עלתה בדיוק המילה הזאת - "טפטוף". לא, פלוגות מג"ב לא יחזרו לעיר, וברהנו טגניה לא יחזור להעביר שם את לילותיו עם קסדה. רק שילדות יפחדו ללכת לבד לחוג, אבות שיחזרו מהמילואים יחששו להסתובב עם מדים, ומדי פעם גם לה פמיליה יקפצו לביקור. הכל יהיה בקטנה. פה שריפת רכב, שם ירי חי. כולה חתונה, כולה זיקוקים, מה אתם מתרגשים, אל תציתו שוב את כל העיר.

אבל בדיוק על זה מתנהל המבצע הזה. זו לא מלחמת העצמאות, זו מלחמת המשילות. הריבונות. אכיפת החוק. המשוואה צריכה להיות ברורה: אם לא נטפל בזה בשדרות ובלוד, זה יגיע לתל־אביב. לוד ושדרות הן מקרה מבחן - האם אכפת לנו? האם אנחנו יודעים להגן על עצמנו?

והדבר נכון גם בהסברה כלפי חוץ. במקום להתמסכן, עדיף לשנות קו. זו לא תחרות מי האומלל של המזרח התיכון אלא להפך, מי החזק והצודק שמספר סיפור של בנייה ולא של פירוק, של חיים ולא של מוות. באירופה יודעים היום היטב מהם פיגועי טרור איסלאמי. צריך רק להסביר את הקו הישיר שיוביל משדרות ומלוד ומתל־אביב לבריסל, לברלין וללונדון. להסביר להם שישראל הקטנה היא קיבוץ כרם שלום שלהם, קו החזית שמגן על הצדק, על הערכים ועל המוסר.

ובסיומו של כזה שבוע, פרשת השבוע מציעה נחמה. בפרשת "נשא" מופיעה ברכת הכהנים המפורסמת:

יברכך ה' וישמרך

יִ שָּ ׂא ה' פניו אליךָ וִ יחֻ נֶּ ך

ָ . יָ אֵ ר ה' פָּ נָ יו אֵ לֶ יך וישם לך ָ שָׁ לוֹ ם". ברכה, שמירה, הארת פנים, חן, שלום. יותר מזה אנחנו לא צריכים.

מאז ועד היום, אלפי שנים, הורים מברכים כך את ילדיהם בכל ליל שבת, והכהנים מברכים כך את עם ישראל, אבל כדאי לשים לב לנוסח הברכה. בזמן התפילה, מכריז מישהו מן הקהל: "כוהנים!". הם מתעטפים אז בטלית, ואומרים: "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה". המילה האחרונה בברכה הזאת מפתיעה למדי. אנחנו לא מברכים "להדליק נרות שבת באהבה" או על "אכילת מצה באהבה". אבל כדי לברך ולהתברך צריך לפתוח את הלב ולאהוב. זה תנאי מקדים לשפע ולטוב שהכוהנים מברכים בו את העם. צריך עין טובה, נדיבות והזדהות עם הכלל. זה מה שיוביל לברכה בחיינו.

הפרשה מזכירה שבכל בית כנסת סמוך לביתנו מתבצעת, בכל בוקר, הברכה העוצמתית הזאת, בחינם ובאהבה.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".