אתמול בשש בערב הפסקתי שידור זום באמצע, כדי לרוץ עם הילדים למקלט. אזעקה בירושלים. מי בכלל זוכר איפה המקלט בבניין שלנו, והאם הוא פתוח. הבת של השכנים הייתה לבד בבית, אחת הבנות שלנו הייתה בחוג, ורשת צפופה ומודאגת של בירורים והודעות וטלפונים התחילה. ופתאום מכל עבר שאלו אותנו חברים אם אנחנו בסדר, שם בירושלים. לכמה רגעים בלבד, קיבלנו טעימה (מרה מאוד) משגרת החיים של אחינו שבעוטף עזה. זה לא נורמלי לגדל ככה ילדים לאורך זמן, זה לא נורמלי לאפשר בכלל מציאות כזו.

שמעתי אתמול משפטים כמו "לא ייתכן שיירו כך על בירת ישראל". סליחה, ועל שדרות מותר? האם כולנו חשים לאורך השנים מספיק ערבות הדדית ואכפתיות, או שפשוט התרגלנו לצבע אדום בדרום, וזהו? אולי כשאימהות באזור המרכז צריכות למצוא סידור לילדים כי בית הספר בוטל פתאום, אולי כשאנחנו בירושלים חושבים פתאום איפה הממ"ד הקרוב – נבין מה עובר על אחרים?

"כל ישראל ערבים זה לזה", כתב רש"י בפירושו לפרשה שקראנו בשבת האחרונה. זה לא רק תיאור מצב, אלא משימה. ואולי, אם האחדות והסולידריות בינינו תגבר, גם הביטחון מול אויבינו יגבר. הם הרי מרימים ראש כשהם מזהים חולשה, פירוד, פקפוק בצדקת הדרך ואדישות. אולי אז תתקיים בנו התפילה מהימים הנוראים, שנזכרתי בה אתמול פתאום כשראיתי תמונות מיפו, מלוד, מחיפה ומרמלה: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, הָרֵם קֶרֶן יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ".

***

הזוג שהתחתן אתמול, ושמע פתאום אזעקה בזמן החופה. הילדים שחשבו שנגמרה הקורונה וחוזרים לשגרה, ומצאו את עצמם שוב מול ה"זום". הישראלים מהצפון שלא מפסיקים להזמין ישראלים מהדרום לנפוש אצלם. האימהות בלוד, שרואות מהחלון פורעים ששורפים להן את הרכב, וצריכות להרגיע את הילדים תוך כדי. הגבאי של בית הכנסת שמגיע בבוקר ורואה את המקום מחולל. הכתב שמדווח משם בדמעות על ספרי התורה השרופים. המורים והתלמידים שמגלים בבוקר שאין היום בית ספר, כי פשוט אין בית ספר. הוא נשרף. הנהג שנקלע ללינץ' ליד באר שבע והתלבט אם לברוח או להגיב, וברח בגלל הילדים הקטנים במושב האחורי. השוטרים והחיילים שמנסים למרות הכול להשליט סדר וביטחון. בית הכנסת מארה"ב שחילק אתמול תהילים בין המתפללים, יומם ולילה, מסביב לשעון, כדי שתמיד מישהו מהם יתפלל לשלומנו. משפחות ברמלה ובעכו שהלכו לישון עם ריח חריף של עשן שריפה מהחלון. מפעילי כיפת ברזל. הכבאים. תושבי אזור המרכז שחיפשו אתמול אחרי שנים את המפתח למקלט. תושבי הדרום, שחיים במציאות כזו כבר שנים. מנהיגי קהילות, תנועות נוער, רבנים, מתנדבים, עמותות, עובדים סוציאליים, צוותי רפואה וחירום. הרשימה הזו עוד ארוכה. כל אחד יכול להוסיף לה עוד שמות וסיפורים.

"שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – כך נאמר בתחילת פרשת השבוע, פרשת במדבר. פרשנינו מסבירים שבמפקד הגדול הזה צריך לספור את כולם. למנות ולתת לכל אחד תפקיד ותחושת שליחות ומשמעות. כל אחד חשוב, כי אנחנו כותבים פה סיפור משותף ונצחי.

והמילים "שאו את ראש" משמעותן גם – הרימו את הראש. כשיש משימה משותפת צריך להרים את הראש למעלה, להתרומם מעל הקושי הנוכחי, לזכור את חשיבותה המכרעת של הרוח.

חודש טוב, בשורות טובות

מתוך דף הפייסבוק

https://www.facebook.com/SivanRahavNews