מאז עונה 3 יצאה לאור בנטפליקס מעריצי שטיסל (ביניהם אני) הסתערו עליה בהתלהבות. שטיסל, (למקרה שאתם חיים מתחת לאדמה) היא דרמה ישראלית שעוקבת אחר חייהם של בני משפחה חרדית ירושלמית. הסדרה עוסקת בנושאים רבים שאנו מתחברים אליהם כגון אהבה, אובדן, שייכות, סליחה, כוח, כנות ואמונה.

הסדרה עושה עבודה נפלאה בתיאור קבוצות אלה של יהודים הנתפסות לרוב באופן סטריאוטיפי והצגתם כבני אדם אמיתיים המתמודדים עם נושאים אנושיים, בדיוק כמו כולם. בנוסף, הסדרה עושה עבודה נפלאה בכך שהיא מעלה את הנושאים של יהדות ואמונה יהודית אל פני השטח, כך שניתן לבחון ולהתעמק בהם מקרוב יותר, בצורה חסרת תקדים.

אינטימיות במערכות יחסים

נושא אחד שעולה שוב ושוב בעונה זו, יותר מבעבר, הוא חקירה של נושא האינטימיות במערכות יחסים, במיוחד מערכות יחסים בעלות פוטנציאל רומנטי. הצופים חדי-העין בוודאי כבר הבחינו כי בשתי העונות הראשונות מותירים דלת פתוחה מעט כאשר גברים ונשים שאינם קרובי משפחה נמצאים לבד זה בחברת זו. זוהי טכניקה מכוונת ביהדות שנועדה למנוע היווצרות יחסים אינטימיים בלתי הולמים או לא רצויים. בעונה זו אנו עדים לטכניקה נוספת: השימוש בשמות פרטיים, או הימנעות מכוונת משימוש בשמות פרטיים כצורה של אינטימיות.

חלק משימושים אלה הולכים לאיבוד בתרגומי הכתוביות. לדוגמה, בכל פעם שעקיבא מדבר עם אשתו היקרה שנפטרה – ליבי - הוא קורא לה, בעדינות אינסופית, "ליביק".

אולם השימוש הבולט ביותר בטכניקה זו נעשה כששוּלֶם מנסה למצוא חן בעיני נחמה יוקטן, מושא אהבתו בעונה זו. לעיתים הוא קורא לה "נחמה", לעיתים "גברת יוקטן", לעיתים אפילו "הרבנית יוקטן", תלוי במה שמנסה להשיג במפגש, או איך שהוא מנסה להציג את עצמו. במקרה שלו השימוש בשמות הוא מניפולטיבי למדי, והוא מחליף בין דרך אחת לשנייה כדי להציג את עצמו כחבר קרוב או כשותף, או כדי להציג עמדה של כבוד בצורה מרוחקת יותר, כאילו מעולם לא היה בכוונתו לרמז על קרבה כלשהי.

ישנן קהילות יהודיות שבהן זה נחשב בלתי הולם לפנות לבן/בת המין השני בשם פרטי, אלא אם כן מערכת היחסים היא אכן קרובה. במקומות עבודה בתרבות זו, הפנייה לגברים ונשים נעשית בצורה מכובדת כגון אדון, גברת, ד"ר, הרב וכו', כדי לשמור בעדינות על גבולות כך שלא יִטשטשו או יתערערו.

אמנם פנייה כזו עשויה לעיתים להרגיש מסורבלת או להיראות מיושנת, אולם כשיוצא לי לשהות בסביבה שבה שומרים על נהלים אלה, אני חווה תחושה מסוימת של ביטחון. זוהי דרך עדינה לשמור על גבולות. המגמה של אינטימיות מופרזת, כאילו "כולנו כאן חברים" עלולה להיות מבלבלת עבור גברים ונשים כאחד, וההצבה הברורה של גבולות, כפי שמוצג בשטיסל, מרגישה לי נוסטלגית ומנחמת כאחד.

מחלות נפש

נושא גדול נוסף שמתעורר הוא הנושא של מחלות נפש. אנו חווים את הדיכאון של נוּחֶעם ואת ההפרעה הדו-קוטבית של רחלי. בשני המקרים, נראה ששוּלֶם שטיסל המסכן לא יודע מה לעשות עם עצמו. בסצנה אחת קורעת לב הוא פשוט צועק על קיבא ואוסר עליו להתחתן עם מישהי שהיא, בשורה התחתונה, "משוגעת על כל הראש".

לרוע המזל, מחלת נפש היא מצב שלרוב אינו מובן כהלכה וישנם רבים כמו שוּלֶם שלא התקדמו עם הזמן ולא פיתחו הבנה אמיתית וחומלת יותר של מצבים אלה. הדעה הקדומה של שוּלֶם אינה נושא שמטופל בתוכנית באופן ישיר (וכך גם נושאים רבים נוספים, מה שמוסיף לכוח המשיכה של הסדרה והאמנותיות שבה), אולם השאלה הפתוחה נותרת: מה חושבים יהודים חרדים על אנשים שחולים במחלת נפש? האם הם אכן, כפי שטוען שוּלֶם, סחורה פגומה?

אמנם בכל מקום ניתן למצוא אנשים עם דעות קדומות, אולם הבה נתעמק בתגובתו של שוּלֶם בהקשר של היהדות: האם הוא צודק? האם הוא פועל לפי האמונה היהודית? או שהוא פשוט מתנהג כמו שוּלֶם?

הגוף שלנו לא מגדיר אותנו – הנשמה שלנו עושה זאת.

היהדות מלמדת שאלוהים ברא כל אחד ואחת מאיתנו בדמותו. הגוף שלנו לא מגדיר אותנו – הנשמה שלנו עושה זאת. הגוף שלנו בנוי מהלב שלנו, ידיים, רגליים, אוזניים ועיניים. וכמובן, המוח שלנו. הלוואי שמחלת נפש הייתה נקראת "מחלת מוח", בדומה ל"מחלת לב", כיוון שזה בדיוק מה שהיא. המוח שלנו הוא חלק מהגוף שלנו, אך הוא לא מגדיר אותנו.

הנפש שלנו, לעומת זאת, היא המקום שבו מתקיימים הדחפים שלנו, הרצונות שלנו, הרגשות והבחירות. הנפש שלנו היא המקום שבו מתקיימת הבחירה בהקשר של נקודות חוזק וחולשה. הנפש (או הנשמה) שלנו, אם כך, היא מה שמגדיר אותנו. בכל התחומים האחרים, אנחנו "קודם כל בני אדם": בני אדם עם הפרעה דו-קוטבית, בני אדם עם דיכאון, בני אדם עם OCD (הפרעה טורדנית כפייתית).

קיבע רואה את רחלי כפי שהיא באמת: אדם שלם, שנוצר בצלם אלוהים, שגם סובל במקרה ממחלה כלשהי. שוּלֶם, לעומתו, רואה אותה כמוגדרת בראש וראשונה על-ידי המחלה שלה. לפעמים הייתי רוצה ששוּלֶם יעבור בקפידה על חלקים מסוימים בתורה, אבל אלה הם החיים.

החיפוש אחר הנפש התאומה

הנושא האחרון אליו ברצוני להתייחס הוא הנושא שעמד בלב ליבן של שתי העונות הקודמות ורק הופך להיות בולט יותר כאן: הנושא של נפש תאומה.

מי היא המיועדת האמיתית של יוסל'ה: שירה מספר 1 או שירה מספר 2? האם ליבי הייתה באמת הנפש התאומה של קיבע, אבל עכשיו הוא צריך נפש תאומה אחרת? האם הייתה נחמה מיועדת לשוּלֶם, אבל הוא פישל ועכשיו נוּחֶעם משיג אותה? האם זה רק עניין של אהבה, או שמדובר בגורל שנקבע מראש? האם אפשר להערים על אלוהים?

אדם יכול להחמיץ את ה"בשערט" (הנפש התאומה המיועדת) שלו.

התלמוד מספר לנו ש- 40 יום לפני היוולדו של ילד, יוצאת בת קול מן השמיים ומכריזה על הזיווג המיועד לו. למעשה, בכתבי הקבלה מרחיבים ומסבירים כי כולנו נוצרים כ"חצאי נשמה" וכי החיפוש שלנו אחר בן זוג לחיים הוא למעשה חיפוש אחר החצי השני של נשמתנו – כלומר, הנפש התאומה שלנו. כך שהתשובה הקצרה היא כן, לכל אחד מאיתנו יש את המיועד/ת שלו, הנפש התאומה שנקבעה מראש, שמחכה לנו אי שם.

עם זאת – (ברור שזה לא יכול להיות כל כך פשוט) – אדם יכול להחמיץ את ה"המיועדת" שלו.

לעיתים אנו מחמיצים את הרמזים או הסימנים שאדם מסוים הוא הנפש התאומה שלנו. בפעמים אחרות, יש עוד צמיחה אישית שאנו אמורים לעבור עד שנהיה מוכנים לפגוש אותו או אותה. אולי לנפש התאומה שלנו גם כן יש עבודה לעשות על עצמו/ה, וכך אנו צריכים להיות סבלניים בשעה שהם מבררים את העניינים שלהם. אנו עלולים לחבל במפגש או בנישואין עם המיועדת שלנו באמצעות ציפיות לא מציאותיות, בחירות גרועות או חוסר מודעות עצמית. לפעמים אנשים מתחתנים עם האדם הלא נכון בפעם הראשונה, אולם ה"בשערט" שלהם מחכה להם לסיבוב השני. זה אפשרי שיהיו למישהו נישואין טובים ואפילו מספקים ביותר עם אדם אחר שאינו ה"בשערט" שלו/ה. יש לבחון כל מקרה לגופו.

אני חושבת שזה די ברור למעריצי שטיסל מי הייתה המיועדת של יוסל'ה, אולם במקרה שלו היה עליו להתגבר על מספר מכשולים כדי לגרום לזה לקרות. ה"בשערט" שלו לא הייתה הבחירה הקלה או הברורה לאיש מלבדו. במקרה של קיבע, סדרה של התפתחויות בלתי צפויות הטיחה את ה"בשערט" שלו בפניו ללא תכנון מוקדם או מודעות. ובמקרה של שוּלֶם, לא נותר לנו אלא לתהות אם הוא וויתר על ה"בשערט" שלו כתוצאה מתכנון לקוי ומניעים אנוכיים.

כאשת חינוך, אני מלאת הודיה לכותבי שטיסל על כך שיצרו מודעות ועניין בכל הקשור ליהדות ואפילו יותר מכך, שהציגו את הדמויות הפגומות והיפות שלהם עם הרבה עומק ודקויות, וכך סייעו לקרב יהודים, ולו במעט, זה לזה. יש לקוות כי השיחות המתרחשות בבתיהם של אנשים וברחבי הרשת על הנושאים שלעיל ונושאים דומים – נושאים אנושיים נפוצים – תסייענה לקרב בינינו.