* על המשטרה - הסתכלתי שוב ושוב בתיעוד של המפכ"ל והשר חוגגים, זמן קצר לפני האסון. אם מפכ"ל המשטרה, השוטר מספר אחת, נמצא באירוע, יש לזה משמעות. זה משדר שאין פה קריצה והעלמת עין. יש פה אחריות מלאה, יש ניהול, יש פיקוד. אי־אפשר לגלגל אחריות לציבור החוגג. אם החגיגה הזאת לא בטוחה, והמשטרה יודעת זאת, המפכ"ל לא יכול להשקיף בחיוך ובסיפוק על האירוע.

* על אפרים קישון - כשנכנסתי לאתר ארכיון המדינה הרגשתי שאני קוראת ספר ישן שלו. ד"ר הלל סומר הפנה אותי השבוע לתיעוד המדהים: דיונים סוערים משנות ה־50 , ואז לאורך שנות ה־60 וה־70 ,שנראים כאילו התקיימו כולם השבוע. כבר בשנת 1956 החליטה משטרת ישראל להגביל את מספר העולים לרגל לאתר בהר מירון בל"ג בעומר תשט"ז בשל אי־התאמת המקום לקליטתם. בעקבות זאת הוקמה ועדה בין־משרדית שקיימה 12 ישיבות בנושא "צמצום העלייה למירון בל"ג בעומר תשט"ז". למה? "חשש לבריאותו ולביטחונו של ציבור רב המתרכז בשטח קטן", וגם "סכנה חמורה לביטחונם ולבריאותם של עולי הרגל הנוטים גם להצטופף בעת ובעונה אחת בעת ההדלקה". ניצבים במשטרה מתלוננים שאף משרד לא לוקח אחריות, משרד הדתות מודיע רשמית שהאירוע מסוכן ואינו באחריותו, וארגון מד"א כותב בדף מצהיב כבר ב־1970 ש"הצפיפות רבה ואין שום אפשרות לאמבולנסים להגיע למקום ולפנות נפגעים".

בדיוק באותו עשור הוציא קישון את ספרו המתאר את העם הרשלן והמאלתר. "פרטאצ'יה אהובתי", הוא קרא לספר.

* על הצוותים הרפואיים - זה נראה מובן מאליו להקפיץ אלפי אנשי צוות רפואי מהמיטה בשתיים בלילה, ולקבל טיפול מציל חיים, בכל רחבי הארץ. אחרי שנת קורונה מתישה, שוב תודה למערכת הבריאות על עוד התגייסות חירום מאתגרת.

* על הישראלים והחרדיות - איזה חיבוק עצום. אסור שהוא יטשטש את הצורך לחקור את המחדל, אבל אי־אפשר להתעלם ממה שנחשף פה. מתרומות הדם הספונטניות ביום שישי, דרך הנהירה לבקר בבתי האבלים ועד לשיח יוצא הדופן ברשתות. קשה לי לעקוב אחרי כל היוזמות המרגשות שנשלחו לסלולרי שלי. גולשת ושמה קרין כתבה לי שנדמה לה שרוב המשפחות האבלות לא פעילות ברשתות החברתיות, בטח לא השבוע, ולכן היא הדפיסה עבורן את כל הפוסטים המרגשים שנכתבים עליהם והלכה לחלק, כדי שיוכלו לקרוא. כל כך הרבה אנשים היו השבוע בפעם הראשונה בבית של משפחה חרדית. כל כך הרבה משפחות חרדיות אירחו השבוע לראשונה חילונים בביתם. האם באמת צריך אסון כזה כדי שזה יקרה?

* על ירון לונדון - נכון, צריך להתעלם, אבל קשה להתאפק. השבוע נהרגו 24 בני אדם באסון מקסיקו. גשר קרס בזמן שרכבת עברה עליו. ירון לונדון לא נזעק לומר שהוא לא מרגיש שהוא שותף באבל של המקסיקנים המסכנים האלה. העובדה שהוא צעק כל כך חזק ובוטה השבוע, מעידה כמה עמוק בלב, ירצה או לא ירצה, הוא יודע שהוא וההרוגים ממירון דווקא כן מחוברים.

* על מרים פרץ - אולי צריך נשיא ונשיא חליפי. מרים פרץ תופקד על מה שהיא כבר עושה כל כך טוב – נותנת פסקול אופטימי לחיינו. היא ביקרה השבוע בית אחרי בית, משפחה אחרי משפחה. בביתו של אריאל צדיק ז"ל מירושלים היא ישבה מול חמישה יתומים, שקיבלו שיעור לחיים:

"נעים מאוד, שני הבנים שלי נפלו בצבא, וגם בעלי נפטר", הציגה את עצמה בפני ילדיו, שניים מהם קטנטנים. "ואתם רואים, אני חיה. כי החיים חזקים יותר מהמוות. הכי טוב לזכור את אבא בשמחה. זה לא אומר שאם אתם צוחקים, אתם שוכחים את אבא. מותר לחייך אבל מותר גם לבכות, באותה מידה. וכמובן, לדבר עליו הרבה. הנביא ירמיהו אומר, 'כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד'. דברו בו, דברו עליו. תהיו כמו ילד שמתחיל ללכת. בהתחלה הוא נופל וקם, ככה גם אתם. אבל אתם תמשיכו. ואל תוותרו על החלומות שלכם.

תחיו לאורו של אבא ותגשימו את כל מה שחלמתם. עוד מעט כל האנשים האלה, המנחמים, לא יהיו פה. תישארו לבד, ותצטרכו את הזמן הזה לעצמכם. תחזקו אחד את השני, וגם את אמא, ותראו שכל אחד מתמודד אחרת, וזה בסדר גמור. אל תעשו השוואות. אין דרך אחידה. לאבא יש רוח גדולה, שתעזור לכם מלמעלה. אתם תראו".

* על קללות וברכות - סיימנו לקרוא השבוע בתורה את ספר "ויקרא", בפרשות "בהר־בחוקותי". פרשת בחוקותי מכונה פרשת הקללות, כי היא מלאה בתוכחות ובתסריטים איומים. אחד מהם מתאים במיוחד לשבוע זה:

"וְ כָ שְׁ לוּ אִ ישׁ בְּ אָ חִ יו כְּ מִ פְּ נֵ י חֶ רֶ ב וְ רֹדֵ ף אָ יִ ן". התורה מתארת מציאות מקוללת שבה רצים ונופלים זה על זה, בלי אויב חיצוני. נשמע מוכר. אבל רש"י בפירושו לפסוק העצוב, מזכיר כלל משמח: "כל ישראל ערבים זה לזה". כלומר, אם אחד יכול להחליש ולהפיל את השני, הוא גם יכול לחזק אותו. הרבי מלובביץ' מסביר שרש"י הטמין פה נחמה, בתוך התוכחה הקשה: ממש כשם שאתם יכולים ליפול ביחד, אתם גם יכולים לקום ביחד. אתם תלויים וקשורים זה בזה.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".