אנחנו מחפשים מסרים רוחניים. רוצים לדבר על אחדות, על איך כולנו עם אחד ואיך כולם תורמים דם ומציעים את ביתם ועוזרים. זה באמת יפה. או מדברים על הנפטרים היקרים והצדיקים ועל הטרגדיות המשפחתיות והשבת הקשה שעברה על רבים. זה באמת עצוב. או על תלמידי רבי עקיבא שבדיוק בתקופת ספירת העומר לא נהגו כבוד זה בזה, וכמה זה מזכיר אותנו. זה באמת נכון. אבל אסור להתעלם מהבסיס. אני לא מבינה בחשבונות שמיים, אבל בואו נתחיל בחשבונות ארציים מאוד, כאן, על הקרקע: המסר הכי זועק הוא פשוט לשמור על כללי בטיחות. לדאוג לאמצעי ביטחון אלמנטריים. לא לזלזל, הן המשטרה והן הציבור החוגג. אירוע כזה, למשל, צריך להיות מנוהל תחת אחריות ממלכתית בלבד.

.ביום שישי לפנות בוקר לא הצלחתי להירדם, ולא רק בגלל האסון. מסיבת ל"ג בעומר פרועה ורועשת התקיימה ליד הבית שלנו, והמשיכה גם בשלוש בלילה. אחת השכנות צלצלה למשטרה, לשווא. פתאום חשבתי שיש קשר בין אסון מירון לבין המסיבה הזו. חוסר במשילות, בריבונות, באכיפה. בכפר בדואי בנגב, בהרחבת בנייה מסוכנת בבני ברק, באופניים חשמליים בתל אביב או במסיבת טבע וסמים פיראטית בצפון, בכל מקום. תיאוריית "החלונות השבורים" טוענת שצריך אפס סובלנות, כי מי שמטפל בחלון שבור, מוריד לבסוף גם את מספר מקרי הרצח. מי שיתחיל לטפל במסיבות רועשות בשלוש בלילה, יצליח להשליט חוק וסדר גם במירון.

ובסוף זה כן קשור, איך לא, לפרשה: אחד הנושאים המרכזיים בפרשת "אמור" שקראנו בשבת הוא קדושת החיים. שוב ושוב מסופר על איסורים שמרחיקים את הכוהנים, מנהיגי העם, מהמוות. עד היום כוהנים לא נכנסים לבתי קברות. פרשנינו מסבירים שבעוד התרבות המצרית קידשה את המוות (בפירמידות, בחניטה) – הפרשה מבשרת על כך שמרכז הכובד הרוחני משתנה כעת. שצריך לבנות תרבות שתקדש את החיים. שתייקר אותם מאוד, שתשמור עליהם בקפדנות. הלוואי שלצד כל ההצעות לחיזוק רוחני ולחשבון נפש לזכר 45 הנשמות היקרות האלה, האסון הזה יגרום לנו להתחזק בכך יותר.

מתוך  https://www.facebook.com/SivanRahavNews