בעולם מתוקן, כולם אמורים היו להכיר את השם שרה חלימי.

בעולם הנוכחי, אם עדיין אינכם מכירים את השם, זו לא אשמתכם. התקשורת לא סיקרה את הרצח שלה כפי שהיא נוהגת במקרים של פשעי שנאה - מן הסיבות שאני עומדת לפרט.

שרה חלימי, רופאה ומנהלת גן צרפתיה בגמלאות, הותקפה ונרצחה בדירתה על ידי שכן בבניין שבו התגוררה ב-4 באפריל 2017. באמצע הלילה פרץ קובילי טראורה, מהגר מוסלמי ממאלי בן 27, לביתה של חלימי בת ה-65, היכה אותה ובעט בה. על פי עדות השכנים שהתקשרו למשטרה למשמע זעקותיה, הוא קרא לה "שטן" ו"יהודיה מלוכלכת". בסופו של דבר, הוא השליך את גופתה המוכה של גברת חלימי מחלון דירתה שבקומה השלישית כשהוא צועק "אללה אכבר".

יש פרטים מפחידים נוספים, אבל זה הסיפור הבסיסי. קשה לדמיין סדרת עובדות מרשיעה יותר וברורה יותר.

לכן, כשקראתי ב-27 בדצמבר 2019 שהתביעה הצרפתית החליטה לבטל את האישום ברצח נגד טראורה, אדם עם כ-20 הרשעות קודמות, בטענה שהוא צרך קנאביס לפני הרצח, הרגשתי בחילה.

בתגובה כתבתי טור בשם "רציחות לא נוחות" על אודות המקרה - ועל הפורענות המוסרית השוטפת את המערב, שהמקרה הזה הוא הדוגמה הברורה ביותר שלה.

הנה הנקודה העיקרית:

אנו סובלים ממגפה בריאותית־חברתית נרחבת ששורשה זילות דם יהודי. אם אפשר להצדיק מקרה של שנאת יהודים כאי־הבנה, להתעלם ממנו כי אירע בטעות, לפטור אותו כי אינו אלא פליטת־פה, או לנפנף אותו בטענה שהוא "סתם אנטי ציוניות" - הֱיוּ בטוחים שזה מה שיהיה.

הטור הציג סיכום של מתקפות שונות נגד יהודים בערים הגדולות של אירופה וצפון אמריקה - מקומות כמו לונדון, ברוקלין, מונטריאול ווושינגטון הבירה - והביע תמיהה על השקט המוזר מצדם של אלה המתיימרים להיות שוחרי צדק דגולים, שקט מכיוונם של אלה המסוגלים לזהות את המיקרו־אגרסיה העדינה ביותר.

קשה לעבור על הרשימה הזאת עכשיו, כשיודעים שכל־כך הרבה סיפורים טראגיים, כל־כך הרבה שמות, נוספו אליה מאז שפורסם הטור. בשבועות האחרונים נדמה שעברנו מאנטישמיות בקצב סוס ועגלה לאנטישמיות בקצב 'רכבת־קליע'.

התדירות השתנתה אבל הדפוס נותר זהה. כמו שכתבתי אז:

יש כאן תֶּמָה. הַתֶּמָה היא ששנאת יהודים גואה, אבל פגיעה ביהודים אינה זוכה בתשומת לב או מעוררת זעם ציבורי; שכל זמן שיהודי לא נרצח בידי ניאו נאצים [הקבוצה היחידה שכל אדם מצפוני מכיר ברשעותה] הרציחות הלא נוחות של יהודים, ההכאות שלהם, האפליה שלהם, הדמוניזציה הבלעדית על מדינת היהודים - יתורצו.

כלל האצבע - כמו שהעיר הסופר והקומיקאי הבריטי דיויד בדיאל בספרו החדש - הוא שהיהודים לא נחשבים. אבל האמת היא שיש גרסה מתוחכמת יותר של כלל הדמים הזה.

כשניאו־נאצי מציק ליהודי - היהודי נחשב; כשבן קבוצת־מיעוט אחרת מציק ליהודי - היהודי פחות נחשב. כשיהודי בעל חזות חילונית מותקף - הוא נחשב; כשיהודי עם כובע שחור מותקף - יש התעלמות. אם האירוע הולם את הנרטיב - הוא נחשב; אם הוא מערער עליו - הוא לא נחשב.

---

הנה דוגמה מוזרה שנתקלתי בה בעצמי:

אני זוכרת בבהירות רבה את כתבת התחקיר שפרסם ה"ניו יורק טיימס" ביוני 2020, על ראש הממשלה החדש של עירק. את המאמר חיברה ראש הדסק של בגדד, ובלי משים עשתה דבר חמור מאד. מה הדבר החמור מאד? היא תיארה את מוסטפא אל־כאזמי כמנהיג ב"סגנון מערבי".

כמה מעובדי העיתון האחרים התרעמו. ה'סלאק' של העיתון בער: מתברר שזה תואר נוראי. זו אמירה אוריינטליסטית, טענו הקולגות.

אם תחפשו את המאמר ברשת תגלו שהוא עודכן יום אחד אחרי שפורסם. "סגנון מערבי" נמחק בחשאיות והוחלף במילה "חָלָק". קדמו לעדכון כמה וכמה הכאות על חטא של אנשים מאד עסוקים בערוץ ה'סלאק' ההוא.

אז מה הבעיה? זהו שבדצמבר 2018, פרסם מדור הספרות של העיתון מאמר מנופח בשבח אליס ווקר. ושוב, במאי 2020, חודש לפני דרמת ראש הממשלה העירקי, אירח העיתון את ווקר בפודקאסט מתלהב של שריל סטרייד. אליס ווקר, למי שלא יודע, היא אנטישמית. היא מעריצה שרופה של דיויד אייק, קונספירטור שמאמין בקיומם של אנשי לטאה המפעילים את האילומינטי, ושיהודים הם אשר מימנו את היטלר והם אשר שולטים בקוּ קְלוּקְס קְלָאן.

אליס ווקר, שהתפרסמה בזכות ספרה "הצבע ארגמן", כותבת גם שירים אנטישמיים במיוחד ובהם שורות כמו:

הַאִם גּוֹיִים (אֲנַחְנוּ) נוֹעֲדוּ לִהְיוֹת עַבְדֵי יְהוּדִים

וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא לֵהָנוֹת מִזֶּה?

הַאִם אֲפִלּוּ טוֹב שֶׁבַּגּוֹיִים (שׁוּב, אֲנַחְנוּ) הֲרֹג?

אבל כשאני ואחרים הערנו את תשומת לבם של האנשים החזקים במערכת על כך - נחשו מה קרה? מאום לא. שום התנצלויות 'סלאק', שום הערות עורך, שום מהומה. רק שתיקה.

---

וזה בדיוק המצב עם סאגת ארבע השנים של שרה חלימי. האי־צדק האחרון הגיע בשבוע שעבר, כשבית המשפט העליון לערעורים במדינה אישר את פסק הערכאה הנמוכה יותר, שטראורה אינו יכול לעמוד לדין משום שהיה מסומם. מסתבר שעישון ג'וינט פגע ביכולת ה"אבחנה" שלו, והוא תקף ורצח את חלימי לא משום ששנא יהודים, אלא בגלל שהיה ב"התקף הזיות".

פרנסיס ספינר, אחד מפרקליטי משפחת חלימי, תמה על הלוגיקה המוזרה של בית המשפט: "האם גם נהגים שיכורים ייפטרו מאשמת דריסת ילדים שמשחקים על המדרכה, בטענה שהם תחת התקף גילופין?" השאלה מכילה את התשובה.

הטירוף כאן אינו של טראורה. הוא של צרפת.

---

אם אתם חדשים בנושא האנטישמיות הצרפתית - סקר שערך הוועד היהודי־האמריקאי (AJC) בשנה שעברה מצא ש-70% מיהודי צרפת טוענים שהיו קרבנות לתקרית אנטישמית אחת לפחות במהלך חייהם - המאמר הזה (באנגלית) הוא התחלה טובה.

הקהילה היהודית בצרפת, שהיא הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה, רואה כבר תקופה לאיזה כיוון הרוח נושבת. יהודי צרפת פונים לכיוון היציאה, רובם לישראל, והמאמר הזה של הנשיונל גיאוגרפי (באנגלית) לוכד בעוצמה את התופעה.

אם אתם מחפשים להעמיק בנושא הזה (וקוראים אנגלית), אני ממליצה בחום על עבודתו של הסופר הצרפתי־יהודי מארק ויצמן, שמתעד את האלימות האנטי־יהודית של ארצו ואת חוסר־האונים שלו למולהּ. ספרו "שנאה: הגל הגואה של האנטישמיות בצרפת (ומה משמעותו עבורנו)" יצא לאור בשנת 2019.

המאמר הזה פורסם במקור ב-substack של בארי וייס. אנא עשו מנוי והביעו תמיכה בעבודה חשובה שהיא עושה.