זה שבוע שנע בין שיא הגדלות לשיא הקטנות. נפתח בגדלות. יום השואה, במיוחד השבוע, הזכיר לנו מי אנחנו, מה עברנו, ולמה אנחנו מסוגלים. אומה קטנטנה עם בשורה לעולם, שיצאה מביתה אל הגלות, וריכזה אליה שנאה ועוינות עצומה מאז ומתמיד. בדור האחרון זה התבטא בניסיון לחסל את העם כולו, ובהצלחה, לצערנו, להשמיד שליש ממנו. שישה מיליון יהודים נרצחו, כולל מיליון וחצי ילדים. אבל מתוך האפר, מתוך התהום, מתוך הזוועה, העם היהודי קם והתנער ונבנה מחדש.

ועכשיו במדינה היהודית היקרה שהצליח להקים אחרי אלפיים שנה, הוא נקלע ללופ פוליטי מביך, קטנוני ומעורר רחמים. ידענו, בתוך כמה שנים, לקלוט עלייה, להקים יישובים, לבנות מחדש את עולם התורה, לפתח חקלאות ותעשייה מתקדמות ולנצח את כל צבאות ערב, אבל אנחנו לא מצליחים להגיע לרוב יציב כלשהו של 61 .

ההאזנה לידיעות על מחלקות הקורונה הנסגרות בזו אחר זו, ובמקביל לעדויות של אילן ישועה, לא מלמדות רק על נתניהו, אלא גם עלינו. את הלקח גם אנחנו יכולים ללמוד, כי גם בתוכנו מתרוצצות הקטנוניות לצד הגדולה, נאבקות תמידית.

נכנסתי השבוע לאתר ועדת הבחירות המרכזית, להסתכל על כמה מספרים שלא זכו לתשומת לב בלהט התוצאות:

נתחיל במפלגת "רפא - רק בריאות", בראשות אריה אבני, שלאחרונה נשלל ממנו לצמיתות רישיון הרפואה שלו. מפלגת מכחישי הקורונה, או מתנגדי החיסונים, קיבלה 17,346 קולות בלבד. לאורך השנה האחרונה נדמה היה לי שהם התיישבו כולם על חשבון הפייסבוק שלי, והתחושה הייתה שיש כאן מחנה עצום, אבל הנה הזדמנות לגלות מהו באמת מספרם של חברי הקבוצה הזאת. הרעש שהם עושים וכמות המידע הכוזב שהם מפיצים גדולים פי כמה.

זה נכון גם בנוגע מפלגת "עם שלם" בראשות הרב חיים אמסלם ודב הלברטל שקיבלה רק 0.01% מהקולות, כלומר 592 פתקים בלבד. בהערכה גסה, 592 הוא פשוט מספר בני המשפחה והחברים הקרובים של כל חברי הרשימה. ושוב, יש כאן בעיה של ייצוג־יתר. נדמה לי שהרב אמסלם והלברטל, חביבי התקשורת, זכו להרבה יותר מ־592 ראיונות בתקשורת בשנה החולפת. ראיון עבור כל בוחר. הם תוקפים בחריפות את ש"ס, את יהדות התורה, את הרבנות הראשית ועוד־ועוד, ואמורים לייצג לכאורה את החרדי החדש, האחר, האלטרנטיבי. דווקא כמי שחושבת שיש הרבה מה לשנות ביחסי החברה החרדית ושוק העבודה, ותומכת במהלכים חיוביים וחשובים שמתרחשים כיום במגזר, גיליתי כעת שהדוברים האלה - לא מייצגים איש. סליחה, הם מייצגים 592 אנשים. זכרו זאת בראיון הבא.

והנה עוד קוריוז: המפלגה "דמוקרטית - חירות, שוויון וערבות הדדית", עם האותיות "רק", קיבלה אפס קולות.

אפילו ראש הרשימה לא הצביע לה. ואולי זה לא קוריוז, אם חושבים רק כמה עלה להדפיס פתקים ולחלק אותם בכל הקלפיות. צילצלתי לברק כהן, ראש הרשימה, כדי לתהות מה קרה כאן. החלטנו בסוף לא להתמודד, הוא אמר לי, אבל המדינה כבר הדפיסה פתקים. נו באמת.

ולסיום, משהו על הדרישה מנתניהו להתפטר ולפנות את מקומו לאחר בליכוד. כשרואים את המספרים באתר, מבינים שכאשר אומרים לנתניהו "לך", אומרים לך 1,892,066 מצביעי הליכוד. על הפתק שהם שמו בקלפי היה כתוב: "הליכוד בהנהגת בנימין נתניהו לראשות הממשלה". לא ישראל כץ ולא יריב לוין . 30 המנדטים האלה, רבע מהכנסת, רוצים אותו. גם כל מי שהצביע ש"ס (316,008 בוחרים), הציונות הדתית (641,225 ) ויהדות התורה (391,248 ) הצביע "אל־תלך". בסך הכל -1,932,856. כמעט שני מיליון ישראלים, אליהם בוודאי אפשר להוסיף חלק משבעת המנדטים של בנט. יש מי שאומר: "אם הוא רק יזוז, לכולם יוקל".

אבל לכשני מיליון איש לא יוקל. אני מסכימה שצריך פתרון יצירתי למצב הנוכחי, אבל כמו פתרונות עקומים אחרים שהוצעו השבוע, גם זה לא פתרון הוגן.

מתוך הטור ב"ידיעות אחרונות".