נראה שהתחלקנו לשתי מדינות לשני עמים: עם אחד, בעיקר של פוליטיקאים ועיתונאים ומי שעובד בתחום, עוסק באינטנסיביות בבחירות. העם השני עומד בתור לקיאקים בירדן, רחוק מאוד ממלחמת אזרחים, ולא חש מפולג ומשוסע כמו הפוליטיקאים שלו. רק תודיעו לנו כשיש ממשלה, או כשהולכים שוב לבחירות (ונראה שזה יקרה בקרוב, לא משנה איזו ממשלה תקום).

החופשה שלנו בצפון, והשיחות עם הילדים תוך כדי, חידדו את הנקודה הבאה: ישראל לא במצב קשה – היא מכניסה את עצמה בכוח למצב קשה. סיפרתי לילדים על כך שבילדותי עברו פה ממטבע ושמו שקל למטבע ושמו שקל חדש, בגלל משבר כלכלי עצום. אינפלציה. כשראינו את החרמון, הזכרנו את הקרבות הקשים של מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור. ומה על ילדי קריית־שמונה, שגדלו תחת פגזים מלבנון? כל זה כבר היסטוריה רחוקה, ברוך השם. ישראל לא מתמודדת היום עם משבר חיצוני - כלכלי, ביטחוני, מדיני - שמאיים על קיומה. להפך. היא במצב מצוין כמעט בכל מדד, אבל מתעקשת למלכד את עצמה בלופ מתמשך של חוסר יציבות.

השאלה היא לא כן או לא נתניהו, אלא כן או לא ישראל. מי שבאמת רוצה להניח את האגו בצד, לא ישתיק חצי מהציבור בערמומיות. האינטרס של ישראל אינו ממשלת 61 שאחד הצדדים יצליח "לגנוב" למורת רוחו של הצד השני, אלא ממשלה רחבה שתייצג כמה שיותר מפלגות ומגזרים, ותרחיק אותנו מהתהום.

***

אם היו מספרים לי סיפור כזה בלי שמות, לא הייתי מאמינה. אז הנה הסיפור, עם הפרטים המלאים:

יצחק שפירא, אדריכל בן 45 ממושב הזורעים, סיפר לי השבוע כך: "בערב חג הפסח דיברתי עם אייל המבורגר, שקיבל ממני כליה השנה. אייל הוא בן 53 , מהוד־השרון, אבא לשלוש בנות. כמו כולם, דיברנו על פסח של השנה שעברה, וכמה הכל השתנה, אבל אצלו הכל באמת השתנה: הוא סיפר איך בפסח בשנה שעברה, כמה חודשים לפני ההשתלה, בסגר הגדול, הוא היה צריך לנסוע לטיפולי דיאליזה. הסגר היה הדוק, הוא נסע ברכב כמעט יחיד על הכביש, ושוב־ושוב השוטרים עצרו אותו במחסומים. אייל היה מראה להם תעודת מחלה ואישור מעבר מיוחד לחולי כליות. השנה הוא חוגג כשהכליה שלי בתוך גופו, וכל זה הוא זיכרון רחוק. ממש מעבדות לחירות. החלטנו לפרסם את ההתכתבות שלנו בקבוצה של ארגון 'מתנת חיים'. בתוך כמה דקות הגיעה התגובה המדהימה של יעקב".

יעקב הרשקוביץ גר ביישוב בני דקלים ומשרת כשוטר סיור בתחנת קריית־גת. כך הוא מספר: "הרבה שנים חשבתי על תרומת כליה, וכל פעם נרשמתי ובסוף ביטלתי.

הסגר הראשון בפסח שינה אותי, וגרם לי ללכת על זה ברצינות. עמדתי במחסומי קורונה, ופגשתי כל כך הרבה אנשים כמו אייל, בדרך לדיאליזה או בדרך חזרה הביתה מדיאליזה. כאבתי יחד איתם את המצב שבו הם נמצאים, והבנתי שאם יש לי יכולת לעזור אפילו לאחד מהם – עליי לעשות זאת. הפעם לא התחרטתי. התהליך היה מהיר והכליה שלי הגיעה אל בני מתתיהו, אבא לארבעה, בן 41 , ממבשרת ציון. היא נקלטה טוב מאוד, ברוך השם, והוא חזר לחיים ולתפקוד מלא. תרומת הכליה היא אחד הדברים הכי ממלאים ומרגשים שיש. כמו שאשתי אומרת, זה הכי קרוב ללידה שגבר יכול להרגיש..."

בעודי מבקשת את רשותם של הארבעה לפרסם את הסיפור, שמתי לב שבעוד כמה ימים יחול יום השנה הראשון לפטירת הרב ישעיהו הבר, מייסד ארגון "מתנת חיים". האיש שהחל את מהפכת תרומת הכליות הכליות בישראל, ונפטר מקורונה.

חז"ל כותבים ש"צדיקים במיתתם קרויים חיים", כלומר, גם אחרי פטירתם הם ממשיכים לחיות ולהשפיע בעולם הזה. להשפיע גם על שוטר שעומד במחסום ובודק חולי כליות. כמה שהמשפט הזה נכון לגבי הרב הבר.

***

בשבוע הבא נמשיך עם החזרה לעולם כפי שהכרנו אותו: בתי ספר, מקומות עבודה, הופעות, מסעדות. הבטחנו לעצמנו המון בשנה הזאת, אבל זו לא חוכמה להבטיח כשהכל סגור. החוכמה היא ליישם כשהכל פתוח. בואו נדבר, למשל, על היחס בין הבית לבין העולם שבחוץ. כמה התרפקנו על השבתות ועל החגים יחד, וגם על ימי חול שבהם כל בני הבית לא מתרוצצים לכל עבר אלא מדברים, משחקים, חיים זה לצד זה. עכשיו, כשמותר לצאת, האם נדע לאזן?

כמה דיברנו על האוכל הביתי. על כך שלא צריך לאכול כל הזמן בחוץ, מזון מתועש ורווי שומן ומלח. האם נזכור זאת כעת, כשאפשר שוב לצאת ולאכול הכל בחוץ?

עוד דוגמה: האירועים והשמחות שלנו. כמה פעמים שמענו משפטים כמו "חסכנו עשרות אלפי שקלים ועשינו בר־מצווה כל כך אמיתית ויפה, בלי להזמין אנשים שאנחנו לא רוצים שיבואו, והם לא רוצים שנזמין". או למשל:

"הלוואי ונמשיך עם חתונות קטנות, שפויות, שמחות. האם יהיה לנו אומץ?"

זו בדיוק השאלה. האם יהיה לנו אומץ, האם נזכור, האם נשתנה. האם סתם "נחזור לשגרה", או נבין שלא עברנו את כל השנה הזאת רק כדי לחזור בדיוק לאותו המצב.

עכשיו זה הזמן, וזה תלוי בנו. האם נצא מעבדות לחירות.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".