רובנו לא ניגש לקלפי בחדווה. הנה תזכורת על גודל הזכות, למרות הכל. תהילה ועזרא פאטשינו סיפרו לי השבוע על התלאות שעברו רק כדי לשים פתק בקלפי ישראלית: "אנחנו גרים באוהיו. זו השנה השלישית שלנו בשליחות מטעם ההסתדרות הציונית ו'ארץ חמדה'. בשלוש מערכות הבחירות הקודמות חשבנו שההשקעה מוגזמת ולא נסענו להצביע, אבל כבר שנה, בגלל הקורונה, הארץ הפכה למשהו בלתי מושג. הגעגוע והכאב גוברים, כי אי־אפשר לקפוץ לבקר, אז החלטנו לפחות לתרגם את התסכול הזה למשהו מועיל, ולטרוח להצביע.

"הגבול לטורונטו סגור, כך שהקלפי הכי קרובה היא בוושינגטון. ביום רביעי האחרון בערב אירגנו את ארבעת הילדים והתחלנו לנסוע, עד שעצרנו ללילה באמצע הדרך ובבוקר המשכנו בנסיעה. היה כיף להיכנס לשגרירות ולהרגיש אווירה ישראלית. זו הייתה מתנה לנו ולילדים.

למחרת, אחרי לילה כמעט ללא שינה, הגענו לבית הספר היהודי שבו אנחנו מלמדים, ולא האמנו. הקהילה כולה התרגשה, שלחה לנו הודעות וביקשה לשמוע. תלמידים שראו את התמונות שלנו מצביעים שאלו אין־סוף שאלות. הלכנו להצביע מתוך דאגה למדינה וביקשנו בנימוס יום חופש, ובסוף זה הפך לחלק מהשליחות שלנו, למשהו שמעורר פה עד עכשיו המון הזדהות והתרגשות. מקווים שזו תהיה מערכת הבחירות האחרונה, לפחות עד סיום השליחות שלנו בעוד שנה וחצי".

בפרשת השבוע שהיתה, פרשת "ויקרא", ובשבת נהוג גם להתחיל ללמוד ולדרוש בבתי הכנסת על ענייני הפסח הקרב. שמעתי רעיון מנועם ביטון, בת ה־13 . בפסח אמורים לצאת מעבדות לחירות, אמרה, והשנה העבדות שלנו היא הקורונה. לא הטיפול בה, שהוא הכרחי, אלא העיסוק הבלתי פוסק בה. כל המחשבות והדיבורים שלנו עוסקים בה ורק בה: האם זה ייגמר? האם ניכנס לבידוד? האם היינו ליד חולה מאומת? מתי ייפתחו בתי הספר?

תעשו ניסוי: תשבו בשיחה עם חברים בסלון, או בשיחה עם המשפחה בשולחן השבת, ותבדקו כמה זמן עובר עד שהשיחה מתגלגלת אל הקורונה. זה בדרך כלל ייקח דקות ספורות. אי־אפשר להימלט מהנושא הזה, הוא מקיף את כל חיינו ונוגע בכל היבט שלהם כבר שנה. השעבוד הזה אינו גזירת גורל. אפשר וצריך להתאוורר, להתרענן, לשמור על הכללים אבל לשחרר את הראש לעיסוק בשלל נושאים אחרים. נועם מספרת שהיא מתגעגעת לדאגות היומיומיות של החיים כמו "החדר שלי מבולגן" או "לא הכנתי שיעורי בית".

חג הפסח השנה, שבו ברוך השם שיעורי התחלואה יורדים והסגר מסתיים, הוא הזדמנות לצאת מהעבדות הזאת. להוציא את המוח לחירות, ולחזור לחשוב ולדבר על דברים אחרים.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".