בסעודת הפורים שלנו בירושלים נזכרנו בסעודת הפורים של שנה שעברה. משפחה שהתגוררה לידנו בוודמיר שבניו־יורק הזמינה אותנו לביתה. היה נפלא, היה טעים, ובאמצע הסעודה הגיעו שכנים חסידים עם גיטרה ושרו בדבקות ובדמעות "ירושלים של זהב".

אמריקה. זו הייתה הפעם האחרונה שבה ישבנו ואכלנו עם אנשים מוכרים ואנשים זרים, מסביב לשולחן ארוך וערוך. לקראת סוף הערב דפק בדלת, בפנים חמורות סבר, ראש ועד ההורים של בית הספר. אני זוכרת את הרגע הזה, כי זה לא מבט שראיתי על הפנים של האמריקאים במשך שנת השליחות שלנו שם. הם תמיד מחייכים וכאילו־נחמדים, גם כשהם עצבניים, אבל הוא ממש לא חייך. בעלת הבית היא מנהלת בית ספר גדול בשכונה, וראש ועד ההורים רצה לעדכן אותה שייתכן שאחת התלמידות נדבקה בווירוס החדש הזה, הקורונה, וצריך לחשוב אם ואיך לפתוח את בית הספר אחרי פורים. בום.

שנה אחרי, מירושלים, רציתי להשאיר הודעה לשכנה לשעבר, אבל הילדים אמרו שבשנה הסוערת הזאת היא בטח כבר שכחה מאיתנו, ושזה סתם מיותר. למחרת בבוקר חיכתה לי הודעה קולית נרגשת ממנה. "ערכתי שולחן לסעודת פורים", אמרה וקולה נשבר, "ונזכרתי בכם. זו הייתה הפעם האחרונה שבה ערכתי את השולחן בסלון לא רק למשפחה שלנו, אלא גם לאורחים".

שניים וחצי מיליון נפטרים בעולם מקורונה, ואני מספרת על איזו סעודת פורים? זה מה שחשוב כשמסכמים שנה? התשובה היא כן, גם זה. כל אחד והחלל שנפער בקרבו. במהלך השנה הזאת שמעתי ברדיו מישהי שבוכה מגעגועים לקוסמטיקאית שלה, פגשתי גבאי שמתאר בדמעות את הגעגוע לבית הכנסת, וראיתי חייל משוחרר שמתקשה לשלוט בקולו כשהוא מתאר את טיול השחרור המתוכנן שנגוז. צריך לתת מקום לכאב של כולם.

דיברתי השבוע עם עובדת סוציאלית קלינית, על ילד שהגיע אליה לקליניקה. הילד לא נפרד מהגן ומהגננת בשנה שעברה, כשהסגר הראשון פרץ. ואז המשפחה עברה דירה, וגם במקום החדש הגן בקושי פועל השנה. בין עוד סגר לעוד בידוד, הוא החל לפתח חרדות. היא סיפרה שהיא כתבה יחד איתו סיפור שעושה סדר, שאוסף את כל ה"קרעים" מכל השנה. שאלתי אם אפשר גם לבוא לקליניקה שלה ולכתוב סיפור כזה. לא רק ילדים צריכים לייצר איזה נראטיב אחיד וקוהרנטי מכל הבלגן. אולי לא סתם השיר של השנה הזאת הוא "רסיסים", של רביב כנר. כולנו מנסים לאסוף את הרסיסים האלה. שאלות אבודות מחפשות תשובה.

השבוע יצאנו לראשונה, כזוג, לאירוע, אחרי החיסון השני. מה לעשות, זו הייתה אזכרה. כך יצא ביומן.

באופן הזוי, בבית העלמין, הרגשתי לראשונה שוב את התחושה הזאת. מינגלינג, סליחה אם הביטוי לא מתאים לאזכרה. אחרי הקדיש והדרשות, דיברתי שם באוויר הפתוח עם שתי ידידות שלא ראיתי מזמן, בעוד מכרה שלישית מצטרפת מהצד למעגל שלנו. זה היה מרגש. במקביל, בזווית העין, ראיתי את בעלי מדבר עם חבר, ומסמן לי בידו להצטרף אחר כך. נשארנו שם שעה ארוכה. לא רק אנחנו,אלא כמעט כל הנוכחים. כמה עשרות, מתקשים להיפרד.

מתרגלים מחדש לפלא הזה ששמו מפגש אנושי. מפעילים ניואנסים עדינים כאלה, חושים שכבר כמעט שכחנו איך משתמשים בהם. חזרנו לרכב נסערים. מאז אותה סעודת פורים לא היינו יחד עם כמה עשרות חברים ובני משפחה מסביב, באותו אירוע.

ובימים שבהם הכל נפתח מחדש,ובימים שבהם הכל נפתח מחדש, לאט ובזהירות, קראנו בתורה השבת את פרשת "כי תישא". תחילה מסופר לנו על חטא העגל. כמה מביך. אבל אחרי החטא הגדול הזה מגיעה הסליחה והכפרה - משה רבנו מבקש רחמים, ואלוקים סולח ומסכים לפתוח דף חדש. אנחנו מקבלים את עשרת הדיברות בפעם השנייה, ומשה רבנו יורד מההר שוב, הפעם ביום הכיפורים, ומבשר לעם את בשורת התשובה והמחילה. פרשנינו מסבירים שלא מדובר בשידור חוזר של אותו מעמד, אלא בברית עמוקה ומשמעותית יותר. בפעם הראשונה העם חטא, הלוחות נשברו, ונוצר נתק. הפעם זה הולך להיות רציני יותר, והלוחות ממשיכים ללוות אותנו לנצח. כי אחרי ניתוק וריחוק - הקירוב מחדש לא מחזיר אותנו לאותו מצב, אלא מעלה אותנו לרמה גבוהה יותר. עכשיו אנחנו יודעים להעריך את מה שכמעט איבדנו.

גם אנחנו, אחרי שנה של ריחוק וניתוק, מנסים לגשש את דרכנו חזרה. אבל אנחנו לא סתם חוזרים כעת אחורה, בדיוק למה שהיה. ההתקרבות המחודשת יכולה לבשר על יחסים אנושיים חדשים וטובים יותר. להתרגש ממפגש עם סבתא, מתפילה בבית הכנסת, מכך שהילדים הולכים כל בוקר לבית הספר. לא לחזור לשגרה, אלא לעלות רמה. הלוואי.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".