קיבלתי השבוע את החיסון השני. כמה מחשבות: קודם כל, אסור לכפות ואסור לצנזר. לא טוב לחייב חיסון בחוק ולא טוב לנסות להשתיק בכוח. זה רק יחריף את ההתנגדות. ובכלל, מחר יצנזרו גם אותי ואתכם, על דעות שאינן חלק מהקונצנזוס. זה מדרון חלקלק ומסוכן.

מותר וכדאי כמובן, לדעתי, לתת תמריצים, הקלות והטבות (למרות שהתמריץ הגדול ביותר הוא כמובן הצלת חיים).אבל מה שצריך לעשות בגדול הוא לשכנע. לייצר סרטונים ויראליים ואטרקטיביים לא פחות מאלה של הצד השני. להסביר שזה מאמץ מלחמתי משותף, חלק מסיפור אנושי חשוב. שזו מצווה (כמו שקבעו כל גדולי פוסקי ההלכה, בכל העולם היהודי).

וצריך גם לכבד. לא לקרוא לכולם הזויים. לא רק ללעוג. לא להתייחס אל המתלבטים כמו אל הלוחמניים שבקהל. צריך לדעת גם להקשיב לשאלות, ולספק תגובה, ידע ואינפורמציה. מותר לאנשים לשאול, חובה על הקהילה המדעית והתקשורתית לענות ולעודד.

אבל הסיפור הוא לא רק החיסון נגד קורונה. ד"ר יחיאל הררי כתב השבוע פוסט על מה שנחשף כאן לנגד עינינו: "סוגיית החיסונים יונקת את חשיבותה מכך שהיא חושפת משבר גדול בהרבה. משבר חוסר האמון. חוסר אמון בחוקרים, ברופאים, בדוברים הרשמיים, באמצעי התקשורת, בממשלה ובמערכות הממוסדות. חוסר אמון, בין אם הוא מוצדק ובין אם לאו, הוא הרסני. אובדן האמון הוא הגורם הראשי שמוביל לקריסה של ציוויליזציות, ממשלות, שווקים, חברות, קהילות וכמובן מערכות יחסים זוגיות. עם חוסר האמון הזה צריך להתמודד ובהקדם".

זה הסיפור, וכאן צריך טיפול שורש. מאיפה צמחה כזו קונספירטיביות? למה לחיות במחשבה שכולם זוממיםנגדך עלילות? זה לא החיסון, זה האמון.

***

זה הכה בי השבוע, כשהגשתי את אחת מתוכניות האקטואליה. פתחנו במערכת החינוך, עברנו למוטציה חדשה שאולי התגלתה, המשכנו לבעלי המסעדות וחדרי הכושר, ואז דיברנו על המצב במחלקות הקורונה והבאנו שני פוליטיקאים לראיונות על הבחירות. פתאום הבנתי שאם אבדוק את המבנה של התוכנית מלפני חודש, ושל החודש שלפני כן, זה ייראה בדיוק כך. זו לא אשמתנו, אלה באמת החדשות.

כבר שנה שאנחנו מדברים על אותם הנושאים, רק הסדר והעוצמה משתנים: מערכת החינוך נפתחת ונסגרת, עולם המסחר נפתח ונסגר, נתב"ג נפתח ונסגר, הבחירות נפתחות ונסגרות. גם הפרצופים של כוכבי התקופה לא מתחלפים.

אנחנו מכירים כבר את כל הז'קטים של גבי ברבש ושל יפה בן דויד, את כל התמונות שיש לגליה רהב מאחוריה בחדר העבודה שלה, ואת כל הילדים של אדיר מילר שבטח שובר את הראש איך לייצר עוד מערכון על המצב. השבוע לופ הקורונה הזה השלים את עצמו, כשחזרנו לדווח על הגבלות פורים בקורונה. איזה תחושת דז'ה־וו חריפה. מה עושים?

קודם כל, תורמים את תרומתנו הקטנה למאמץ המלחמתי: מתחסנים, ממשיכים לשמור על הכללים, עוזרים למי שבמצוקה, מנסים להיות חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה.

שנית, מאתגרים את עצמנו לייצר ולצרוך תוכן אחר. זו אחריות שלנו, התקשורת, להעמיק ולהרחיב ולגוון, וזו גם האחריות של כל אחד להחליט אם אחרי שהשקיע שנה במרדף הזה אחר אינפורמציית הקורונה, עוד מהימים שבהם עקבנו אחרי המסלול של חולה מספר 37 ,הוא לא רוצה לרענן את עולם התוכן שלו. לתת לנפש עוד דברים.

ושלישית, אולי לא סתם שנת הקורונה מסיימת סיבוב עגול כזה בראש חודש אדר, שמלא בבשורות של התחדשות. "משנכנס אדר מרבים בשמחה", קובעים חז"ל. כמה שאנחנו זקוקים להרבות בשמחה כעת. "ונהפוך הוא" – צמד המילים הזה הפך לסמל של מגילת אסתר, שמתארת מציאות קשהשנראית סופית, אבל אז מתהפכת בן רגע, מחושך לאור.

שנזכה בקרוב, כמו במגילה, לחוש פתאום "אורה ושמחה וששון ויקר". חודש טוב.