אימא, אנחנו בתחילת הקורונה, באמצע הקורונה או בסוף?" שאלה הבת שלנו לפני כמה ימים. מול השאלה הזו – שכולנו שואלים בימים אלה, מתוך תקווה גדולה שאנחנו בסוף – יכולים לעזור הדברים שכתבה המורה נחמה יעקובוביץ מצפת לתלמידותיה שמקבלות תעודת מחצית:

"בשבת קראנו בתורה את השירה המרגשת ששר עם ישראל אחרי קריעת ים סוף. מה הכוח של השירה הזו? ובכן, בני ישראל עוד לא הגיעו לארצם ולנחלתם, הדרך עוד ארוכה, אבל הם אומרים שירה על מה שכבר השיגו, על קריעת ים סוף. מחכות להם עוד שנים רבות במדבר, אבל האם שרים רק כשהמצב מושלם? רק כשמגיעים אל התכלית? יש משהו מיוחד בשירי דרכים. הם מלווים את ההתפתחות, את הצמיחה, את האמונה והתקווה.

חצי שנת לימודים חלפה, חצי שנה מאתגרת לתלמידים, למורים ולהורים, והתעודות שמחולקות בימים אלה מהללות בעיקר את הרצון, לא את ההגעה ליעד. את המאמץ, את הדרך, את ההחלטה לנסות כל יום מחדש, להתלבש בבוקר למרות שאין לאן לצאת. תסתכלו אחורה. אם הצלחנו להגיע עד לכאן – איך לא נשיר?".

"אני לא ישנה כבר שבוע", כתבה לי שרה וולף־ בנק, בדיוק ביום השואה הבינלאומי. מתברר ש־75 שנים אחרי, השואה רחוקה מלהפוך להיסטוריה. אני מביאה את הסיפור של שרה לא רק כי הוא מרגש, אלא כי אתם יכולים לעזור לה להשלים את הפאזל:

מלחמת העולם השנייה פרצה כשאבא של שרה, דב, היה בן שמונה חודשים. בזמן הכיבוש הנאצי של פשמישל שבגליציה הייתה המשפחה בגטו. הסב חיים הצליח להבריח את בנו ואת אשתו שרה למחבוא סמוך לגטו, ושלושתם שרדו. שנים סיפרו לשרה שהאיש שהציל אותם החביא ליד הגט ו 16 יהודים, וזהו. לא היו בידה פרטים נוספים. לאורך השנים היא ניסתה למצוא קצה חוט, ולאחרונה נזכרה אמה בפרט חשוב: אותו איש התחתן עם רבקה שילדקרוט שהייתה גם היא במחבוא, והיגר לניו־זילנד.

"התחלתי לחפש", מספרת שרה. "לפני כמה ימים שלחתי מייל למוזיאון השואה בניו־זילנד. למחרת חיכה לי מייל שהדהים אותי: שלום שרה, אני אווה, הבת של ולדימיר ריזקו. המייל שלך נראה לי כמו נס. שנים אני רוצה שאבא שלי יוכר כחסיד אומות העולם, אבל לא היה לי מספיק מידע. יש לי רק כמה שמות, וזהו, אף אחד מעולם לא יצר קשר. חברה במוזיאון השואה שמעה ממני פרטים לאורך השנים, ולכן פנתה אליי עכשיו. איך אפשר להמשיך להיות איתך בקשר?".

אחרי כמה דקות של הצלבת פרטים הן הגיעו למסקנה חד־משמעית: ולדימיר ריזקו הציל את משפחתה של שרה. ולדימיר היה אז בן 30 בלבד. כעת הן מחפשות יחד את שאר הניצולים, או את צאצאיהם. "אני חייבת לפרסם את הסיפור הזה", אומרת שרה. "זה כמו למצוא משפחה. הילד היחיד במסתור היה אבא שלי. מ־1942 עד 1944 הם חיו מתחת לאדמה. כשאבא יצא, הוא הסתנוור מאור השמש. שנתיים שלמות הוא לא ראה אור יום. היום הוא בן 82 .

גדלתי בארצות־הברית בסביבה של ניצולי שואה והבנתי מגיל צעיר ששום גלות היא לא מקום ליהודים. רציתילגדל ילדים דוברי עברית, שילמדו תורה ויחיו בארצם.

אני גרה בבית־שמש, אמא לחמישה צברים. אני רוצה שולדימיר יזכה להכרה מ'יד ושם', ושנזכה להיפגש כל צאצאי הניצולים, יחד בירושלים".

לשם כך היא צריכה עזרה. הנה רשימת השמות של חבורת הניצולים: מאיר דורנבוש ואחייניתו רגינה, מישהו שכונה ג'ופר, סם, מקס, אחותם של סם ומקס, בעלה, הבת שלהם והחתן שלה, ג'וזק האחיין של סם, פרני ואחותה רוזי. מספיק זוג עיניים אחד שיקרא את הטקסט הזה - ויוכל לסגור מעגל.

***

מעיין גבאי הוא חייל בן 20 ,עם שיתוק מוחין. "אני משתדל לראות את המגבלה שלי כהזדמנות לצמיחה", הוא מספר. "למדתי ערבית, ואני משרת היום במחלקה הערבית בדובר צה"ל". בכל שבת מעיין לומד את הפרשה, והשבוע, נביא את הפירוש שלו מפרשת "בשלח", שמתארת את קריעת ים סוף: "שמתי לב שיציאת מצרים מוזכרת שוב ושוב בתורה, בסידור התפילה ועוד. הרי יצאנו משם כבר, לא? אישית, תמיד ביאס אותי שמזכירים לנו את יציאת מצרים, אבל אף פעם לא נוכל לשחזר אותה. זה מתסכל שהחוויה כבר הסתיימה. השבוע הבנתי משהו: יציאת מצרים היא תחילת ההתהוות שלנו כעם. אנחנו מתחילים מהמקום הכי נמוך שיש, שעבוד למצרים, ומכאן אפשר רק לשאוף כל הזמן לעלות ולהתקדם. במובן מסוים, יציאת מצרים לא נגמרה. היא מוזכרת שוב ושוב כדי שנזכור את העיקרון הזה - תמיד לשאוף קדימה, תמיד לצאת משעבוד לחירות. כל שנה חוגגים פסח כדי שנראה שהפסח הקודם היה במקום נמוך יותר, והשנה צריך להמשיך ולעלות. פסח של השנה יהיה נקודה נמוכה ביחס לפסח הבא,וכן הלאה.

יציאת מצרים מסמנת לנו כיוון תמידי בחיים, למרות הקשיים והמגבלות: למעלה".

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות" ודף הפייסבוק https://www.facebook.com/SivanRahavNews.