רוב החרדים בישראל נענשים פעמיים בקורונה: גם שומרים על ההנחיות ומתמודדים עם תחלואה ותמותה, וגם הופכים לשנואים ולחסרי אחריות בעיני המגזרים האחרים. אני מכירה אין־ספור חרדים כאלה, שילדיהם בבית, אבל בתקשורת אומרים שמערכת החינוך שלהם פתוחה. שערכו חתונות של 20 איש, ולהבדיל הלוויות בנוכחות עשרה אנשים, אבל באוטובוס מסתכלים עליהם כאילו אתמול רקדו בחתונה של אלפים. אף אחד לא מראה במהדורות בלופ עוד יום שלהם בבית, שומרים על הסגר, ולכן נדמה שהם לא קיימים. נדמה לי שכל החרדים שאני מכירה הם כאלה. אני באמת לא מכירה מישהו שלא מקפיד. אבל המציאות לא מורכבת רק מרשימת אנשי הקשר שלי.

ובכל זאת, אי־אפשר רק לפטור את הבעיה בטיעון המוכר, שבדרך כלל נכון - "זה מיעוט זניח". אני מתייחסת כבר שנים בביטול לסיקור האובססיבי של מאה שערים, שמייצגת פחות מאלפית מהציבור החרדי. זה מקום שמצטלם טוב, אבל לא משקף כלל את המגזר. אלא שהפעם, לצערנו, זו לא רק מאה שערים. הפעם זו שאלה אמיתית שמטרידה לא רק את מי שרוצה לקושש שנאה ומנדטים. איך ייתכן שאחרי כמעט שנה, יש עדיין מיעוט שמזלזל במצווה הבסיסית ביותר - שמירת חיי אדם? האם הנוהג החשוב והיפה (להתקהל בשמחות) גובר על ההלכה הפשוטה (פיקוח נפש)?

הנה כיוון למחשבה עתידית, מול ההתנהגות המאכזבת הזאת: בשבת שעברה, ב־י' שבט, לפני 70 שנה, נכנס הרבי מלובביץ' לתפקידו. הצעיר המוכשר הפך לאדמו"ר, למנהיג חב"ד, וחולל מהפכה. בחב"ד יציינו בשבת את התאריך החגיגי, ואולי כדאי לכולנו להטות אוזן.

אולי נפתור לא רק את הקיטוב סביב הקורונה, אלא גם את הבעיה הבסיסית של העם בתקופתנו. איך?

נתקלתי השבוע במכתב כועס לרבי מלובביץ', על היותו "אחראי בלעדי על היהדות האורתודוקסית ועל התנהגותה". הרבי ענה לכותבת בתקיפות: היהדות לא שייכת לי, וההגדרות האלה של דתי וחילוני הן הגדרות שאנחנו יצרנו. היהדות היא אמת והיא אוצר, בבעלות כולנו. האחריות לקיומה מוטלת על כתפייך כמו שהיא מוטלת על כתפיי. אל תסיקי מאנשים (שאינם מושלמים כידוע) על התורה עצמה.

כלומר, המצב הנוכחי יוצר עיוותים הן אצל מי שזרק את התורה וחושב שאין לו אחריות עליה, והן אצל מי שחי בתודעה שהוא היחיד ששומר אותה מכל משמר ולעיתים בטוח שכולם נגדו. בהר סיני קיבלנו את התורה כאחד, והתחייבנו להעבירה לדור הבא. אבל משהו בתקופתנו השתבש. התבצרנו. התרחקנו. טוקבקיסטים שכותבים שצריך להזרים גז לישיבות, או מפגינים שצועקים "נאצים" לשוטרים – חושבים שהם אויבים, אבל הם לא שונים כל כך זה מזה. כשהמצב לא מאוזן, נוצרות מוטציות כאלה. איך אמר לי פעם רב חשוב?

"כשאני מלמד חילוני תורה אני לא רוצה שהוא יהיה כמוני, אלא שיעזור גם לעצמו וגם לנו. היהדות היא של כולם".

הפרות הקורונה גורמות לרבים לכעוס. אם ככה נראית היהדות, הם אומרים לעצמם, אני לא בסיפור. הרבי מלובביץ' ראה את העולם היהודי בעליבותו אחרי השואה, חשש שרבים ינטשו אותו לחלוטין, וכך החל את התנועה הגדולה: לא החוצה, אלא פנימה. לייצר יהדות רלוונטית, מלאת שליחות. הוא אמר ליהודים שזיהו בעיות לעשות את ההפך מהאינסטינקט - לא לברוח, לתקן. לא לבזבז את הזמן שלהם על תלונות (תכלס, זו הטקטיקה של רובנו בימים אלה). אתהלא מרוצה? תשפר. מול מפירי הקורונה - אל תוותר, תבנה מודל יהודי אחראי יותר, סולידרי יותר. אל תהיה אוהד, הוא נהג לומר, תהיה שחקן. אם חלקים בקבוצה מפשלים, אל תשב ביציע ותקלל אותם, אלא תרד לדשא ותתחיל לשחק, כדי לשפר את התוצאה. גם אתה חלק חשוב בקבוצה.

***

בימים של בחירות רביעיות ברצף, של פוליטיקאים ומפלגות שבאים והולכים, נפטר אתמול אדם שמזכיר לנו איך אפשר להנהיג ולהשפיע ולשנות עולמות גם בדרכים אחרות.

משה (מושקו) מושקוביץ, בן 96, היה איש חינוך ומעש שהקים עשרות מוסדות חינוך, יישובים, ישיבות ומפעלים. הוא עלה בגיל צעיר והיה ללוחם במחתרות, שזכה לראות בני נינים. מכל מה שנכתב ונאמר עליו, למדתי כמה דברים:

• "העיקר – לעשות". ביום השלישי של מלחמת ששת הימים, עוד לפני סיום המלחמה, הוא כבר כתב תכנית מפורטת להקמת גוש עציון. כשכולם עוד התרגשו ולא עיכלו, הוא כבר תיכנן צעדים מעשיים. "הקדוש ברוך הוא מזמין אותנו בדור הזה לקחת אחריות ולפעול עמו", הסביר.

שני ערכי יסוד בסיסיים ליוו את חייו – עלייה וחינוך. בצעירותו, בימי המנדט הבריטי, היה אחראי לעליית 57 אלף עולים ממחנות המעצר בקפריסין, ואחר כך משך קהילה אמריקאית שלמה מניו יורק לעלות יחד לארץ. ובכל מקום הקים קודם כל בית ספר או ישיבה. "סביב מוסדות החינוך תצמח קהילה", הסביר.

לא להפסיק לעבוד. בגיל 90 פלוס ניהל סדר יום עמוס, היה אחראי להצלת מאות ספרי תורה שנותרו על אדמת אירופה ורק לפני כמה ימים עוד הרים טלפונים לגבי הקמת מוסד חדש לנוער בסיכון. בריאיון אחרון שנתן לפני כמה שבועות, אמר: "אני כבר הכנתי תכנית, אני יכול להראות לכם, על מה יהיה בשנת ה-100 למדינת ישראל. זו תכנית גדולה ויפה ונהדרת".

בלי קרדיט. לאורך כל שנות פעילותו, מושקו לא הגיע לטקסים ולא רצה לגזור סרטים. את זה השאיר למכובדים ולמפורסמים: "הרבה מהצלחותיי נבעו מכך שלא התנגשתי עם אנשים, והשארתי להם את הפרסום ואת הכבוד", אמר. עכשיו, אחרי פטירתו, הוא מגיע למקום שבו יודעים היטב כל מה שעשה.

לזכרו.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות" ודף הפייסבוק https://www.facebook.com/SivanRahavNews.