לפני כמה ימים נפל דבר: מלאכי חזקיה סיים את עבודתו כקריין ברדיו ואחרי 48 שנים הגיש את מהדורת החדשות האחרונה בחייו, בחיינו.

משום מה, התקשורת שיודעת להיות מאוד נוסטלגית ומתרפקת, ולציין בפרויקטים מושקעים אירועי פרידה וימי הולדת עגולים של גיבורי התרבות שלה, לא עשתה סיפור גדול מהרגע המכונן הזה בדברי ימי השידור הציבורי. אולי בגלל שמעצם תפקידם, גורלם של קרייני רדיו, בניגוד לזה של שדרני  טלוויזיה, נגזר לאנונימיות. הם האיש הקטן שבתוך המקלט, שלא כמו השדרן שמופיע על המסך בחליפה ועניבה וכולם מזהים אותו ברחוב ומסתלפים איתו.

לא אצלי. לי יש חולשה לקרייני חדשות. אני לא מדבר על סתם שדרני רדיו, זה גם אני יכול. אני מדבר על האנשים והנשים עם הקולות הסמכותיים האלה, ועם העברית המושלמת, והדיקציה העוד יותר מושלמת, שהיו במשך דורות, יום יום, שעה שעה, פס הקול של המדינה.

"קול ישראל מירושלים, השעה...". כבר מגיל צעיר יכולתי לזהות מיד מי הקריין או הקריינית, ברגע ששמעתי את המשפט הראשון של כל מהדורת חדשות. לא הייתי זקוק ל"הנה החדשות מפי...". טוב, זאת לא חוכמה גדולה. היה לי לא מעט זמן לשנן. הקריינים בקול ישראל היו הדבר הכי קבוע בעולם. הם עמדו על משמרתם ברדיו במשך עשרות שנים. עדי רבן, צבי סלטון, קובי ברקאי, ליאורה גושן, גבי ינון, איריס לביא, דן כנר, דן עופרי, ריבי גדות, נעמי דליות, שמירה אימבר, יצחק איתן. כל אחד והקול שלו, כל אחד והסגנון שלו. כולם אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה, עם כמעט אפס ליפסוסים ואפס טעויות הגייה.

הפייבוריט שלי מאז ומתמיד היה מלאכי חזקיה. לטעמי, הוא היה הטוב ביותר. יש לו את הקול הכי טוב, הכי רדיופוני, הכי סמכותי. ויותר מזה: יש בו גם משהו קומי. אומנם הפן הזה באישיותו הרדיופונית לא בא לידי ביטוי במהדורות החדשות השגרתיות, אולי קצת בידיעות המשעשעות בסוף המהדורה, כשהיו כאלה, אבל קשה היה להחמיץ את זה בפרומואים או בפרסומות הרבות שבהן קריין. קחו למשל את שתי הפרסומות המאוד מושמעות בשנים האחרונות "רק במחסני חשמל" ו"הפרסום ברדיו עובד". מלאכי חזקיה משמש בהן הרבה יותר מקריין. הוא שחקן. הוא וירטואוז. אומן אמיתי שליווה אותנו קרוב ליובל. תחשבו, אין הרבה אומנים שהחזיקו מעמד בשוק כל כך הרבה שנים. והאמת? הפרישה שלו היא בטרם עת. נכון, הוא יחגוג השנה שבעים. אז מה?

הקול שלו ליווה אותי מילדות. אני עוד זוכר את עצמי מנמיך את הרדיו כשסבתא רבתא שלי, הרבנית רחל קוק ז"ל, הייתה מתארחת בביתנו, כדי שהיא לא תשמע את מלאכי חזקיה מרעים בקולו עם חדשות רעות. לדור הצעיר כל המעמד הזה לא מובן, אבל תחשבו: אין אינטרנט, אין ווטסאפ, אין מבזקי חצי אפילו. פעם בשעה עגולה נמסר לעם היושב בציון עדכון חדשות על הנעשה בארץ. אני זוכר את רגעי החרדה האלה. בעיקר בימי אוסלו. איך היינו מתקרבים למקלט הרדיו לקראת השעה היעודה, ואז הלב מחסיר פעימה החל מהפיפסים המפחידים והכרזת השעה ברוב פאתוס ועד לידיעה הראשונה. אף אחד לא מדבר. מיד נדע האם אפשר לנשום לרווחה ולא קרה כלום בשעה האחרונה, או שלמרבה הצער היה פיגוע. אצלי זה היה "למרבה הצער", אבל סבתא קוק הצדיקה, אלמנתו של הרב רפאל קוק, אחיינו של הרב קוק, הייתה שומעת – ופשוט מתחילה לבכות על יהודים שנרצחו בארץ ישראל, כאילו היא מכירה אותם אישית.

מלאכי חזקיה היה שם כמעט יובל, עם כל החדשות. אז דווקא עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים, כשהחדשות נהיות ברוך השם יותר ויותר טובות, דווקא עכשיו לפרוש? הוא לא יכול להישאר כקריין עמית?

השבוע הלכתי לחפש הקלטות ישנות של מלאכי חזקיה. מה כן מצאתי? שתי הקלטות. רק שתי הקלטות. אבל הן מרתקות. הראשונה, הטרייה ביותר, היא מלפני כמה ימים, תיעוד וידאו של סוף המהדורה האחרונה של חזקיה. מה, ככה הוא נראה? מעניין. לא ככה דמיינתי. איך דמיינתי? לא יודע. אבל לא ככה. בכל אופן, הוא נורא מצחיק שם. הוא מסיים לקריין את המהדורה, סוגר את המיקרופון, מוריד את האוזניות, ואומר למצלמה: "זהו, אפשר לכבות את האורות, להשתיק את המיקרופונים", ואז הוא מעוות את קולו לקול צייצני ומוסיף: "והכי כיף – אני יכול סופסוף לחזור לקול הטבעי שלי! ביי".

ההקלטה השנייה היא תחת הכותרת "מהדורת החדשות הראשונה שהגיש מלאכי חזקיה". חשבתי שמדובר בקטע ארכיון מלפני 48 שנים, אבל ציפתה לי אכזבה. זאת בסך הכול המהדורה הראשונה של קול ישראל בגלגולו החדש כ'כאן רשת ב'' שהגיש חזקיה לפני שלוש וחצי שנים. "בשעה זאת נפתחים שידורי כאן תאגיד השידור הישראלי. אמש הסתיימו שידורי קול ישראל ברשות השידור לאחר יותר משמונה עשורים. מהדורת החדשות של השעה 11 הסתיימה בקטע ממגילת האש שכתב ביאליק, יצירה שפתחה את השידור הראשון בימי המנדט הבריטי".

אחרי ביאליק ומגילת האש שלו, יש גם חדשות להגיש. וכאן עובר חזקיה להקריא את הידיעה הראשונה במהדורה הראשונה של כאן רשת ב', ידיעה סמלית למדי, תזכורת היסטורית לא רחוקה. תקשיבו: "ראש הממשלה נתניהו אומר כי העברת השגרירות האמריקנית לירושלים לא רק שלא תפגע בתהליך השלום אלא אף תקדם אותו באמצעות תיקון עוול היסטורי וניפוץ הפנטזיה הפלשתינית שירושלים אינה בירת ישראל".

מלאכי חזקיה עובר לידיעות נוספות, אבל אני כבר שקעתי במחשבות. בעצם, העיקר אינו מי מקריין את החדשות אלא מי עורך אותן. לא מי מקריא, אלא מה מקריא. מה הנרטיב. מה משדרים. הרי ביומן הבוקר שהגיע אחרי המהדורה הזאת, וביומן הצהריים והלילה, כולם לעגו לציטוט הזה מפיו של ראש הממשלה. כל הפרשנים הזהירו מפני גל טרור נורא בעקבות הצעד המתגרה של נתניהו וטראמפ, העברת השגרירות לירושלים. ונתניהו עוד מעז לומר שהמהלכים המדיניים שנעשים עם ארצות הברית לא רק שלא יפגעו בתהליך השלום אלא אף יקדמו אותו?! נו, באמת.

עברו מאז שלוש וחצי שנים. גל טרור ברוך השם לא היה, להפך. רק בשבוע שעבר התפרסמו הנתונים של צה"ל לסיכום שנת 2020 : חייל אחד נהרג בפעילות מבצעית, ושני אזרחים נרצחו בפעולות טרור.

זהו. כל יהודי הוא עולם ומלואו, סבתא שלי הייתה מזילה דמעות על כל אחד מהם, אבל איפה זה ואיפה האזהרות שהשמיעו פה בכירי הפרשנים מפני הצעדים של טראמפ ונתניהו. שלא לדבר על איפה זה ואיפה מספר ההרוגים האינסופי של ימי אוסלו. היום כולם מבינים כמה ברכה למזרח התיכון הביא הקו שהוביל נתניהו. שלום ועוד שלום ועוד שלום ועוד אחד.

בעצם, לא כולם מבינים. אבל לחלק העם שמתנגד למהלכים הנפלאים הללו יש רוב עצום בעיתונות, בטלוויזיה, ברדיו, והוא ימשיך לשדר לנו כמה רע פה. טוב, לפחות מהשבוע לא יהיה להם את האיש עם הקול הכי מדהים ברדיו שיקריא את הטקסטים האלה.

מתוך הטור השבועי ב"בשבע".