שלוש תגובות של יהודים אמריקאים הגיעו אליי לווטסאפ ביום רביעי בלילה, כשוושינגטון סערה.

הרב אלחנן פופקו, ידיד מניו־יורק, היה הראשון לשלוח, מזועזע, את התמונות מוושינגטון. "לאחיי בישראל שחשבו במשך ארבע שנים שאחיהם בארה''ב לא תומכים במועמד האהוב עליהם רק בגלל שלא אכפת לנו מספיק מכם - אני מתפלל שהיום תבינו. אני מאוד אוהב את ישראל, אבל מאוד לא אוהב טראמפיזם. זו תמצית הדילמה היהודית שלי, והישראלים פשוט לא מבינים אותה".

אילנה, חברה משכונת פייב טאונס, שלחה לי את הכותרות שרצו באותה שעה, עם אימוג'ים של דמעות. אכן קשה לראות ככה את הדמוקרטיה החזקה בעולם. "עלייה לארץ היא הדרך היחידה לחירות!", הצהירה בהתרגשות, "מה שקורה כאן זו הפקרות מבישה". העתקתי את הטקסט שלה ושלחתי, בלי שמה, לידיד אחר, שעלה לפני שנים מאותה שכונה. "נו, באמת. רק דיבורים, אל תתרגשי. מחר בבוקר היא תתחרט. נוח שם".

השלישית הייתה מורה מלוס־אנג'לס, ישראלית לשעבר, שעקבה אחרי הפיד בניו־יורק ובישראל במקביל. "אתם דפוקים?", כתבה והזכירה לי שוב שהיא ישראלית ולא אמריקאית. "אני רואה שישר אומרים שזה כמו בישראל - שככה הימין יעשה אם ביבי יפסיד, או שככה עושים מפגיני בלפור משמאל. אנרכיה. נו די. תפסיקו להשוות ולחשוב שכל דבר רע יגיע גם אליכם. ישראל פי מיליון יותר יציבה ושפויה, ואני יודעת על מה אני מדברת". היא צודקת.

עברנו את ההתנתקות, אלטלנה, רצח רבין, פיגועים קשים, מלחמות. מה שעובר על ידידתנו הגדולה הוא עצוב, אבל לא צריך לשים את עצמנו במרכז כל הזמן, ולא כל טרלול אמריקאי צריך להתאמץ ולייבא לכאן בכוח.

מספרים מדויקים יותר מתחושות בטן והלך רוח. הנה כמה נתונים שלא דיברנו עליהם מספיק, עם סיום השנה האזרחית.

אחד. זה מספר חיילי צה"ל שנהרגו בפעילות מבצעית בשנה האזרחית החולפת. סמ"ר עמית בן יגאל נהרג מפגיעת אבן פגעה בראשו בפעילות צה"ל בכפר יעבד. כל אדם הוא עולם מלא, ובכל זאת - הנתונים של צה"ל לסיכום 2020 הם יוצאי דופן. מלבדו, מצאו את מותם עוד 27 חיילים, שניים מהם בהתרסקות המטוס בקורס הטיס, אחרים בתאונות או ממחלה ותשעה ששלחו יד בנפשם.

שניים. זה מספר הנרצחים בפיגועי טרור השנה. הרב שי אוחיון נדקר בצומת סגולה, ואסתר הורגן נרצחה ליד היישוב טל מנשה. זו המגמה בשנים האחרונות, ברוך השם, ומי שגדל כמוני בימי האוטובוסים המתפוצצים, מי שהוריו הסתירו ממנו כותרות זוועה על פיגועים עם עשרות הרוגים - יודע כמה השקט היחסי הזה אינו מובן מאליו.

115 אלף. זה מספר מתי הקורונה הצפוי בארצות־הברית החודש. הנתון התפרסם ב"אינדיפנדנט", בתחזית של מומחי אוניברסיטת וושינגטון. עד כה מתו מקורונה כ־366 אלף אמריקאים , 77 אלף מתוכם בדצמבר האחרון. לפי המודלים האלה, המומחים מעריכים ש־115 אלף ימותו החודש.

"מה שמזעזע אותי הוא האדישות", כתב לי ידיד מניו־יורק. "כל כך הרבה מתים, ונראה שהאומה החזקה בעולם פשוט השלימה עם זה. אנחנו צועדים בעיניים פקוחות למספר הנורא הזה. אני לא מבין מה קרה לערך הבסיסי של קדושת החיים".

מילת השנה. האקדמיה ללשון פירסמה לכבוד יום העברית את מילת השנה ל־2020 .הגולשים בחרו את המילה מטוש, ואחריה - מסכה ובידוד. כולן מילים שבסוף 2019 לא השתמשנו בהן. בדיוק משום כך, במילון אוקספורד סירבו לבחור השנה את "מילת השנה". בכל שנה בוחרים שם מילה שלוכדת את רוח התקופה, אבל השנה, הסבירו, המשימה כבדה מדי. השפה כל כך השתנתה, שפשוט אין מילה אחת שיכולה להסביר מה עובר עלינו. הם ציינו כמה מילים - סגר, ריחוק חברתי, מפיץ־על, מקדם ההדבקה R – ואמרו שבמובן מסוים כולנו הפכנו לאפידמיולוגים חובבים.

המקום הראשון בפלייליסט. ובסוף־בסוף, גלגלצ היא לפעמים הנחמה מול גלצ. מול בחירות רביעיות וסגר שלישי, הפסקול של ישראל מספר סיפור אחר. של בית, של שקט, של אחדות. יותר ־מ־100 אלף איש הצביעו במצעד של גלגלצ, ויש משמעות לכך ששיר השנה שנבחר בראש השנה הוא "שלמים" של עידן רפאל חביב. שיר אהבה לשבת, לרגעים הקטנים של החיים. אין לשיר אפילו קליפ מושקע ואין הפקה מטורפת. רק פשטות, זוגיות ומשמעות.

באחת השנים הסוערות שידענו, שיר השנה מתחיל כך: "את מכינה את השבת ומתפללת, אני יכול להסתכל על זה שעות".

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".