אזקה דאליה היא אחת האינדונזיות המוסלמיות הבודדות שתומכות בישראל באופן גלוי. הסיפור שלה התחיל יום אחרי שישראל חתמה על הסכם השלום עם איחוד האמירויות ובחריין וכפי שהסתבר בהמשך, ה- 15 בספטמבר הפך להיות יום שהיא לעולם לא תשכח.

"הטקס לא שודר בטלוויזיה [האינדונזית]", אמרה דאליה בראיון ל ישראל היום. "מי שתפקידו לקבוע מה משודר לא חשף בפני הציבור את החדשות הנפלאות לגבי ישראל.

"הטקס התרחש ב- 23:00 לפי שעון אינדונזיה ואני כבר ישנתי. אבל בבוקר המחרת ניגשתי לדף הפייסבוק של משרד החוץ הישראלי וצפיתי בהקלטה של הטקס, שמעתי את ראש הממשלה נתניהו מדבר על דוד המלך ואמרתי לעצמי, 'זו אומה שמאמינה באלוהים, ואני חושבת שזה משהו חיובי שיש להביא לאנשים'. בכיתי מהתרגשות.

"סיפרתי לאבא שלי על הטקס והוא אמר שאלה חדשות נפלאות. הרבה אינדונזים אוהבים את ישראל ורציתי שאנשים יראו בעצמם וייהנו מהשלום והתקווה, זה מעורר השראה. החלטתי לשתף את הקלטת הטקס בדף הפייסבוק ובאינסטגרם שלי. כתבתי לחבריי האינדונזיים שלא צילמתי ולא ערכתי את הסרטון ושאני רק רוצה שהם יצפו בטקס, שהם יראו את התקווה לשלום".

דאליה הוסיפה לפוסט שלה פנייה הממוענת אל הנשיא האינדונזי, ג'וקו ווידודו, "בתקווה שאינדונזיה תלך בעקבותיהן של מדינות אלה ותבסס גם היא יחסים דיפלומטיים עם ישראל."

"גדלתי כמוסלמית, אבל תמיד הייתי סקרנית לגבי היהדות", אמרה. "סבא שלי מוסלמי אדוק. הוא בן 101 ומעולם לא דיבר על היהדות. תמיד הרגשתי לא נוח לשאול אותו על זה. אבל כשהייתי ילדה, אבא שלי אמר לי שאם אני רוצה לדעת יותר על הדת שלנו, יהיה עליי לקרוא בתורה. כמו כן, לאח שלי יש בן שקרוי על-שם אליעזר, מהתורה".

באינדונזיה יש את האוכלוסיה המוסלמית הגדולה בעולם. היא קיבלה עצמאות ב- 1945, וקודם לכן הייתה תחת שלטון הולנד. רק בשנת 1949 הכירה הולנד בריבונותה של אינדונזיה, בעקבות קונפליקט דיפלומטי ועימות חמוש בין שתי המדינות.

דאליה והוריה

אינדונזיה ערכה את הבחירות הראשונות שלה ב- 1999, ואז גם חוקקה חוקה. המדינה היא חלק מארגון המדינות הבלתי-מזדהות, שבו חברות מדינות שאינן תומכות באופן רשמי באף אחת מהמעצמות, אולם היא ידועה בתמיכתה במדינה עצמאית לפלשתינים. בשנים האחרונות ניכרת בה עלייה של קבוצות איסלאם קיצוניות, למרות שרוב תושביה הם בעלי דעות מתונות.


באמצע שנות ה-50 נערכו ניסיונות לכונן יחסים דיפלומטיים בין אינדונזיה לישראל, אולם ניסיונות אלה כשלו בשל לחצים ממדינות ערב אחרות. בשנים שלאחר מכן פורסמו דיווחים על מכירת נשק ישראלי לאינדונזיה ועל מגעים חשאיים לכינון יחסי מסחר. באופן רשמי, ההגבלות על כניסת ישראלים למדינה בוטלו ב- 2018, אולם אזהרת המסע של ישראל נותרה על כנה.

במדינה כיום יש יהודים בודדים בלבד, שחלקם מתפללים בסתר בבית כנסת בעיר מנדו במזרח המדינה.

כל אלה הופכים את הפוסט של דאליה לאמיץ אף יותר. כצפוי, הוא עורר הדים רבים של מחלוקת באינדונזיה ובעולם כולו וזכה למאות שיתופים ותגובות, כולל תגובות קשות מצד אינדונזים.

"ישראל הם יהודים, אחותי", כתב לה מישהו. "זה לא משנה אם האויב גדול או קטן, הוא עדיין אויב. זה לא מה שהנביא מוחמד רצה. אנחנו צריכים לבנות כלכלה משלנו וצבא משלנו, וחוקי האיסלאם ישלטו בכיפה (אל־אקצא)". גולש אחר כתב: "פקחי את העיניים, אחותי, תראי כמה מוסלמים פלשתינים נרדפים על ידי ישראל!"

בסטטוס שלה בפייסבוק היא כותבת כי היא נלחמת לכינון יחסים דיפלומטיים בין אינדונזיה לישראל. לצד כיתוב זה ניצבים דגלי ישראל ואינדונזיה, כשלב אדום מחבר בין השניים.

"תמיד חלמתי על קשר עם ישראל", היא אומרת. "זה נובע מהחינוך שקיבלתי בבית ובבית הספר. כשראיתי את טקס חתימת ההסכמים עם האמירויות ובחריין, הבנתי שאני צריכה לחשוף בפני העולם את השאיפות הפרטיות שלי. הבנתי שבמציאות החדשה של ימינו זה כבר לא חלום ושאני צריכה להילחם על כך".

"אני מפגינה את התמיכה שלי בישראל כי אני רוצה לעורר דיאלוג [בין אינדונזים]. אני רוצה שהם יתחילו לדבר, להתווכח, לעשות דברים. באחד הפוסטים שלי העליתי תמונה של קופסת זכוכית: ניתן לראות מה יש בפנים, אבל אנשים לא מסתכלים בקופסה השקופה. בפנים יש מידע על ישראל, ולכן אני פותחת את הקופסה, ואז, באורח פלא, האמת יוצאת החוצה, וכולם יכולים לראות אותה ולקבל השראה - לקבל תקווה למדינה שלי, להעשיר אותנו בידע ובטכנולוגיה.

"אנשים לא יודעים את העובדות, והדבר החשוב הוא ללמד אותם להישאר אובייקטיביים ולבדוק לעומק כל דבר. חשוב שהם יהיו בחיפוש תמידי אחר האמת".

הפוסט של דאליה ממשיך להכות גלים בכל רחבי אינדונזיה.

"תקוותיה של גברת אזקה לעם הנבחר הן טובות ואופטימיות מאוד. שיתוף פעולה עם ישראל ללא ספק יועיל לאינדונזיה. השאלה היא, אם תקווה כזו מקובלת בקהילה [האינדונזית] שלנו. יתרה מכך, עלינו לבדוק אילו מעשים [שגויים] ביצעה ישראל כשכבשה את הארץ המובטחת", כתב מישהו.

מה ענית להם?

"שהחלום שלי הוא שאינדונזיה תשגשג אפילו יותר, שהאחדות, האהבה והחיבה בעם האינדונזי יתגברו, ושיהיו לנו עוד דברים טובים. כתבתי שזה יכול להיות החלום של כולם. אני בטוחה שיש הרבה דברים טובים שאינדונזיה יכולה לעשות עם ישראל כדי להגשים את החלום הזה.

זה לא קצת נאיבי מצידך?

ברור שזה לא עומד להיות קל. יש לי 4,000 חברים בפייסבוק, ורק מעטים מהם מעזים לתמוך בי בגלוי. אני לא אומרת שצריך להתעלם מהדיון במצב הפלשתינים – להפך, יש להמשיך לנהל אותו, אך בצורה מכובדת המבוססת על עובדות.

מישהו הגיב על הפוסט שלי ואמר שישראל הקימה יישובים תוך הפרה ישירה של החוק הבינלאומי. עניתי לו שאני רואה את ישראל כמדינה שתמיד הייתה שייכת ליהודים. זו עובדה ידועה שליהודים תמיד הייתה נוכחות בישראל לכל אורך ההיסטוריה ושזו לא מדינה פלשתינית. המלצתי לאותו אדם על כמה מקורות מידע כדי שילמד יותר על הנושא", מסבירה דאליה.

"אדם אחר שאל אותי אם אני לא מפחדת להיחשב ציונית. השבתי לו שיש כל כך הרבה דברים שנוכל ללמוד מישראל – דברים שיועילו לעם האינדונזי – שלמען האמת אני ממש מצפה לכך שאנשים יגידו שאני ציונית'".

את לא מפחדת שינסו להשתיק אותך ?

"לא. אני מפחדת מטיפשות, מבורות ומהקורונה. יש לי זכות להביע את דעתי".

היא החמישית מבין 7 ילדים. הוריה בחרו את שמה, דאליה, על-שם פרח הדליה האינדונזי.


הוריה, מוחמד נורדין (72) ואקה מסטיקאווטי (64) – לרוב האינדונזים אין שמות משפחה - הם בעלי עסק לפירות אינדונזיים קפואים וגלריה קטנה לאמנות ולמתנות בג'קרטה. אביה מתנדב כאיש חינוך במועצת המנהלים בפנימיית אל־זיתון הממוקמת באי ג'אווה, בה למדה דאליה עצמה. מאז התפרצות הקורונה, אביה מבלה את כל זמנו בבית הספר וחוזר הביתה לעיתים נדירות בלבד.

"לבית הספר הזה יש חזון. לא מדובר בחזון מוסלמי, נוצרי, יהודי, או כזה ששייך לדת כלשהי. מדובר בחזון של חינוך, תרבות, סובלנות ושלום. עבדתי בבית הספר כמורה במשך שנתיים לפני שהתחלתי את לימודיי באוניברסיטה".

בפנימייה לומדים כ- 2,500 תלמידים, בנים ובנות, מכל המחוזות והאיים באינדונזיה, סינגפור, מלזיה ודרום אפריקה.

במקהלת בית הספר שרים שירים בעברית, אותם לימד מנהל בית הספר, כיוון שהם מכילים מסר של שלום. בחגיגות לרגל ראש השנה המוסלמי, אחד האירועים הגדולים בבית הספר, אנחנו שרים גם שירים יהודיים כמו 'הנה מה טוב ומה נעים' ו- 'הבה נגילה'".

הקשר שלה לישראל החל לפני שנתיים, כשהגישה מועמדות ללימודי תואר שני באדריכלות בטכניון, המוסד אותו מחשיבה דאליה בתור "הטוב בעולם". דאליה נסעה לסינגפור כדי לשלוח את טפסי ההרשמה, כיוון שאינדונזיה לא מאפשרת כניסה לאתרי אינטרנט ישראליים.

"לצערי, הבקשה שלי נדחתה. נאמר לי שלא אוכל להתקבל ללימודים כיוון שאין קשרים דיפלומטיים בין ישראל לאינדונזיה", היא אומרת.

ביום האחרון לשהותה בסינגפור, הלכה דאליה להתפלל בבית חב"ד המקומי ונשארה לסעודת שבת. "הרב ניגש לשולחן, התעניין מי אני והציג בפניי את אשתו. אמרתי להם שאני רוצה ללמוד עברית, והם המליצו לי על קורס מקוון. החלפתי מיילים עם בחור ישראלי והתכתבנו במשך שנה. באותה תקופה, למדתי עברית באינטרנט בבית הספר 'רוזן'.

דאליה ואחיה מחזיקים שלט בעברית

בד בבד, היא החלה לעקוב אחר דף הפייסבוק של משרד החוץ הישראלי, ואחר דף של פעיל למען ישראל בשם חנניה נפתלי. נפתלי שירת כלוחם שריון במהלך מבצע צוק איתן ב- 2014 ולאחר שחרורו מהצבא החל לפעול ולקיים הסברה למען ישראל.

"זה מאוד מרגש לראות אישה אינדונזית מוסלמית משתמשת במדיה החברתית כדי לקדם שלום וחברות בין העמים שלנו", סיפר נפתלי לישראל היום. "שלום מביא שלום, ואהבה מביאה עוד יותר שלום. אינדונזיה זקוקה לעוד חלוצים כמו דאליה, שיקדמו את השלום עם ישראל, משהו שיכול להועיל הן לישראלים והן לאינדונזים".

מדוע חשוב לך נרמול היחסים בין ישראל לאינדונזיה?

"זה חשוב למען המדינה שלי. ישראל לא באמת צריכה את אינדונזיה, אבל אינדונזיה צריכה את ישראל. יש לכם הרבה אנשים חכמים, טכנולוגיה מודרנית, הייטק, ואנרגיה בת-קיימא. יש לנו הרבה מן המשותף ואנחנו יכולים ללמוד מכם הרבה על מנת לקדם את המדינה שלנו".

מאמר זה התפרסם במקור בעיתון ישראל היום .