ככה אנחנו נראים כשאנחנו במיטבנו. תסתכלו על מבצע החיסונים, ותראו איך יכולנו להיראות תמיד.

כל אחד לא רק עושה את מה שהוא צריך, אלא יוצא מחוץ לקופסה. נתניהו מזהה מהר איומים והזדמנויות ודואג לקדם את ישראל בתור העולמי. קופות החולים והעיריות מקימות בן לילה מתחמי "התחסן וסע" ענקיים. אחיות ואחים, רופאות ורופאים, עובדים ימים ולילות, עומדים ימים ולילות. מי שמגיע מקבל קרמבו או בקבוק שתייה או מגנט עם תמונה שלו למזכרת, ויוצא עם דקירה וחיוך.

הציבור החרדי הקדים להיערך: הרב אלימלך פירר פירסם חוות דעת חד־משמעית בעד החיסונים. והרי השאלה "מה הרב פירר אומר" חשובה למיליוני ישראלים, לא רק חרדים. גם התקשורת לא ממלאת את האולפנים בתואמי יורם לס, אלא מספקת מידע רפואי אמין ובהיר, עונה לשאלות ולחששות.

החיסונים מצליחים להגיע לפריפריה, כמעט בלי לבזבז מנות, תוך עמידה בתנאים הקשים של אחסון הבקבוקונים, והכל ברוח טובה ובתחושת ניצחון. אנחנו במקום הראשון בעולם, סוף־סוף באמת אפשר להגיד שמצלצלים אלינו מעוד מדינות לשמוע איך אנחנו עושים זאת. וכל זה נעשה, קודם כל, למען סבא וסבתא. כל כך הרבה קשישים וקשישות יקרים הפשילו שרוול בימים האחרונים, חושפים זרוע שכבר בנתה בית או נטעה עץ או כתבה על לוח בגיר, בעוד כולנו מחכים מאחוריהם בסבלנות בתור. אין כיבוד הורים יפה מזה.

בשבוע הבא נעבור את מיליון המחוסנים הראשונים. זה פשוט מדהים. יש ועדות חקירה על כישלונות. אולי נקים ועדת חקירה על הצלחות, כדי לשכפל ולשחזר זאת בעוד תחומים?

בנימין הורגן איבד את אשתו, אסתר הורגן, בפיגוע האחרון בטל מנשה. היא יצאה להליכה בשמורה שליד היישוב ולא חזרה. במועצה האזורית שומרון מבקשים כעת להכפיל את טל מנשה, ובמקום שבו נרצחה מקימים פארק לזכרה. בנימין שלח אליי השבוע מאמר שכתבה. אסתר, עולה מצרפת, הייתה יועצת ומטפלת. לפני כמה שנים, אחרי פיגוע שבו נער בר־מצווה נפצע קשה בפיגוע דקירה בפסגת זאב, היא פירסמה בעיתון הצרפתי־יהודי "לה פטיט הבדו" מאמר על התמודדות עם טרור.

בנימין נזכר בדברים במהלך השבעה, כשנאלץ להתמודד בעצמו עם טרור:

"טרור הוא תוצאה של רעיון פנאטי, קיצוני", כתבה אשתו. "אדם רוצה להביע מסירות לאלוקים, אבל יוצר זוועה תיאולוגית. הוא כופה על העולם באלימות את הערכים שלו. הוא כל כך פוחד שהרעיון שלו לא יעבור הלאה, שהוא מבטא אותו בכוחנות. אני לא יכולה להיות אחראית על מה שהטרוריסט מרגיש ועושה, אבל מול טרור, אני אחראית לבדוק את הערכים שלי. האם גם אני משתמשת באלימות, בכפייה, ולא באהבה ובעדינות?

האם גם אני לא בטוחה בערכים שלי ומפיצה אותם בכוח, כי אני מפחדת?

"אנחנו חשים שאנחנו רחוקים מעולמם של הטרוריסטים, אבל האם אנחנו לא מלאים לפעמים בפחד, בחוסר ביטחון? האם יש לי באופן תמידי מחשבות ביקורתיות וקשות על עצמי, על האחר, על המצב? האם אני נוהגת באלימות נפשית כלפי עצמי? אלימות נפשית, למשל, היא הנטייה לשים את עצמי באופן קבוע בעדיפות שנייה, אחרי בן הזוג, והילדים, והקריירה. אלימות נפשית היא גם הקשבה תמידית לקולות של פחד, של ספק, של חוסר ביטחון. אנחנו שוכחים שמאחוריהם מסתתר הכוח המדהים של החיים שממשיכים להתפתח. חיים של שמחה, של נתינה, של אמונה שהאור חזק יותר מהחושך, שהאהבה מנצחת את השנאה, שהשמחה גוברת על העצב.

"מול האלימות של הטרור עלינו לדגול בגישה אחרת: לחיות באותה אמונה תמימה, שלפיה משהו גדול ממני מושך בחוטים. להקשיב לזולת בלב חפץ ופתוח. להקשיב לעצמי, להרפות, להוסיף חיים. ובכל פעם שאני חשהחוסר אונים - כמו למשל כשילד נדקר בסכין חודש לפני בר־המצווה שלו - להשתדל להתפלל עבורו ועבור אמא שלו, להתחבר לים הרחמים האלוקיים, ולא להתמלא בפחד - כי אז הטרור ינצח".

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".