רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

אקטואליה

שעת נעילה: הסיפור האמיתי של מוצב 107

ט״ו בטבת ה׳תשפ״א ט״ו בטבת ה׳תשפ״א 30/12/2020 | מאת שלמה הורוביץ

עד כמה הסדרה הטלויזיונית "שעת נעילה" צמודה לעובדות ההיסטוריות על הקרב שנקרא "עמק הבכא"?

עמוס1 ו-18 חיילי צה"ל נוספים, שרתו ביום הכיפורים מטרים ספורים מהגבול הסורי, כאשר פרצה המלחמה.

הם נלחמו מאה שעות רצופות כנגד אויב חזק במיוחד ואש אכזרית במיוחד, ושרדו.

אלו הם הגיבורים של מוצב 107. זה סיפורם.

*

מוצב 107, או "מוצב פורטוגל", הסמוך לקוניטרה שברמת הגולן, היה המוצב הקרוב ביותר לסוריה בשנת 1973. עמוס וחבריו לנשק היו מגדוד 13 של חטיבת גולני. עמוס היה רגם והוא היה כפוף לאברהם אלימלך, מפקד המחלקה.

המוצב כלל מספר בונקרים עם עמדות תצפית ועמדות נשק. משימתה העיקרית של המחלקה הייתה לתצפת על פעילות הסורים בצד הסורי של רמת הגולן. בקרבתם הייתה מחלקת טנקים קטנה שסיפקה עזרה בהדיפת התקפות חיל רגלים מהצד הסורי.

המלחמה החלה באותו יום עם מטח ארטילרי על המוצב. רוב עמדות המוצב נהרסו, כולל אספקת המים הגדולה. ארבעה טנקים בפיקודו של שמואל יכין מגדוד 74 של חטיבה 188 פתחו באש, והשמידו שמונה טנקים סוריים שניסו לחצות את הגבול. משאיות עמוסות בחי"ר סורי התקדמו במהירות לכיוון המוצב. המחלקה השמידה את כולם בעזרת המקלעים והמרגמות שהיו ברשותם.

באותו לילה, זיהו החיילים שיירה סורית של כלי רכב צבאיים, נושאים תותחים נגד מטוסים ופצצות נגד טנקים. מפקדם, אלימלך, שלח בקשר אזהרה לטנק הישראלי, בשעה שניסים אבידן אייש את מכונת הירייה ועמוס ירה פצצת תאורה בתותחו כדי להאיר את האזור. ניסים פתח באש והמשאית המובילה של השיירה התפוצצה. הטנקים הצה"ליים הצטרפו לקרב והשיירה כולה הושמדה. מאוחר יותר באותו לילה יצאו שניים מהטנקים הישראליים למשימת איסוף של שני חיילים ישראליים ושבוי מלחמה סורי, כדי להביא את שלושתם אל המוצב. הם נתקלו באש אויב, והזחלן של אחד הטנקים עלה באש. אנשי המוצב שמרו על הטנקים כל הלילה, והגנו עליהם מפני כוחות קומנדו סוריים החמושים בטילים נגד טנקים מסוג סאגר.

בבוקר שלמחרת, ה-7 באוקטובר, הדפה המחלקה בהצלחה התקפת חי"ר סורית נוספת. אבל תחמושת הטנקים כמעט אזלה. המוצב נחסם והוקף ולא הייתה שום אפשרות לחידוש המלאי. חלק מטנקי צה"ל חילצו פגזים לא משומשים מטנקים ישראליים פגועים.

עוד מטחי ארטילריה שוגרו על המוצב. הכוח הסורי הגיע עד לשער המוצב אבל החיילים הצליחו להדוף אותם. הם הוסיפו והשמידו ציידי טנקים סוריים נוספים.

עם הנץ החמה ב-8 באוקטובר, תקפו שישה טנקים סוריים את המוצב. חמישה טנקים הושמדו, והטנק השישי הגיע כה קרוב לצד המזרחי של המוצב, שהטנקים הישראליים כבר לא יכלו לירות עליו בבטחה.

רב טוראי יוסי צדוק, שהגיע למוצב שעות ספורות לפני שפרצה המלחמה, היה בעל הכשרה בסיסית בירי בזוקה, אבל לא היה קלע טוב במיוחד. לא היה זמן לחשוב או לתכנן. יוסי היה חייב לפעול מהר. הוא זינק במהירות עם הבזוקה שלו וירה על הטנק. זו הייתה פגיעה ישירה והטנק הושמד. בשעה 11:00 בבוקר, הסתערו 15 טנקי T-62 סוריים על המוצב. הם נמנו עם הגדוד שפיקד עליו רפעת אל־אסד, אחיו של הדיקטטור הסורי, חאפז אל־אסד. שמואל יכין ומחלקת הטנקים שלו הצטרפו לקרב, והשמידו 13 מהטנקים הסוריים. שניים מהטנקים הסוריים הצליחו להתחבא, וניסו להימלט ברדת החשיכה. אחד הושמד ע"י כוחות צה"ל, השני הצליח להימלט.

מלאי התחמושת של הכוח כמעט אזל, אבל תחת המתקפה הבלתי פוסקת לא הייתה דרך לחדש את האספקה. באותו הערב, הסתער נגמ"ש סורי משוריין על המוצב. בשעה שחדר למוצב עלה הנגמ"ש על מוקש שהרג את כל יושביו, פרט לחייל סורי אחד שנלקח בשבי.

ואז הגיעו בשורות רעות: מחלקת הטנקים של שמואל נדרשה לצאת לסייע בקרב טנקים אכזרי שהתרחש באזור אחר בגולן. חיילי גולני הנותרים נשארו ללא הגנת טנקים. מלאי המזון והתחמושת היה נמוך ברמה מסוכנת מאוד ובאופק לא נראתה עזרה.

למחרת, דרך המשקפות שלהם, צפו עמוס וחבריו לנשק, בטנק סורי יחידי שעולה על הגבעה המשקיפה על מיקומם.

טנק סורי נוסף הצטרף לטנק הראשון. ואז עוד אחד.

שלוש שעות אחר־כך כבר עמדו 110 טנקים - כמעט חטיבה משוריינת שלמה - על הגבעה ממול, מאיימים על עמדתם.

למחלקה לא היה סיכוי. הטנקים שעטו והאדמה, פשוטו כמשמעו, רעדה. "זה אבוד!" נשמעו צעקות. "אל תיכנעו!" עמוס אמר. "הישארו מתחת לאדמה! מי יודע מה יעשו לנו הסוריים האכזריים אם יתפסו אותנו בחיים."

אלימלך קרא בקשר את הפקודה הצפונית. "אני צריך סיוע אווירי!"

"שלילי", חזרה התשובה. "אין מטוסים זמינים."

"אז אני צריך סיוע משוריין!" הייאוש בקולו נשמע בבהירות בכל רשת הקשר.

"שלילי. כל הטנקים נלחמים דרומית מערבית למיקומכם."

"אז תן לי סיוע ארטילרי!" הוא צעק.

"מצטער, אין לנו אפשרות לסייע".

חייל אחד לקח תרמיל כדורים וחרט את שמות 19 החיילים על קיר הבונקר. "מה אתה עושה?" שאל עמוס.

"אני מוודא שמישהו יזכור אותנו אחרי שהסורים יהרגו את כולנו" השיב החייל.

החיילים הבחינו בג'יפים הנושאים קצינים סוריים בעקבות שיירת הטנקים העצומה. הללו עצרו ופתחו שולחנות כדי לבחון מפות שטח ולתכנן התקפות נוספות נגד ישראל. אלימלך פקד על עמוס לירות את שני הפגזים האחרונים שלו על הקצינים. הם התפזרו והבינו שהמוצב הישראלי עוד לא הושמד.

הטנקים התקדמו על מנת לחסלם. ואז ניסים, הַקַּלָּע, עשה דבר מטורף.

הוא ירה עם ה"אפס-חמש" שלו לעבר הטנק המוביל. הכדורים ניתזו מן הטנק בלי לשרוט אותו. הם לא יכלו לחדור לשריון. לא היה לאף אחד מושג מה עובר בראשו של ניסים.

הטנק הסורי המוביל כיוון את התותח העיקרי אל עבר מיקומו של ניסים וירה, פוגע פגיעה ישירה בעמדת הנשק של ניסים. העמדה התפוצצה במערבולת של אש ועננת עשן. אף אחד לא היה יכול לשרוד פגיעה שכזאת. האחרים יכלו רק לדמיין מה נשאר מן החבר שלהם.

עמוס רץ אל העמדה בצעקות "ניסים! ניסים!".

לתדהמתו הרבה שמע את קולו של ניסים: "אני בסדר! אני בסדר!". ניסים נראה קצת המום, אבל הוא שרד את ההתקפה ללא פגע.

רוב הטנקים הסורים החלו לנוע מערבה כדי להתעמת עם חיל השריון הישראלי, אבל חלק מהם פנו דרומה על מנת לכבוש את המוצב. חיילי גולני עמדו כעת מול השמדה בידי כוח האש העצום של האויב הסורי. התחמושת שלהם אזלה כמעט לגמרי. הכל נראה אבוד.

ליוסי עדיין נשארה הבזוקה שלו, עם כמות מועטה של טילים.

בזוקה היא כלי נשק עוצמתי.  הטילים שהיא משגרת יכולים להשבית טנק, אבל היא סובלת ממגבלה חמורה: היא מופעלת על גבי כתפו של המפעיל בלבד, והיא מפיקה פיצוץ אחורי לוהט בשעת שיגור הטיל. השיגור חייב אפוא להתבצע בשטח פתוח, אחרת יפגע הפיצוץ האחורי במפעיל וישרוף אותו.

יוסי ועמוס היו מתחת לקרקע בתוך הבונקר. לא הייתה שום דרך להפעיל את הבזוקה מבלי להעמיד את יוסי כמטרה למספר העצום של כוחות שאיימו על המוצב. איך יוכלו לשגר שיגור מוצלח, מדויק, מבלי לחשוף את מיקומם?

יוסי ועמוס הגו תכנית. עמוס יציב קסדה על קנה הרובה, ובהדרגה ירים את הקסדה מעל פני השטח. אם היא תמשוך אש מהטנקים הסוריים, הוא ינמיך אותה במהירות, וידע שהמיקום הזה חם מדי מכדי לבצע ממנו שיגור. ואז יעבור למיקום אחר וינסה שוב. אם לא יותקף, הוא יציץ במשקפת כדי להגדיר את טווח טנק המטרה שלהם וימהר לעדכן את יוסי. בשלב הזה יצוץ יוסי מעל פני השטח, חושף עצמו לגמרי לאש האויב, וינסה לבצע ירייה מושלמת.

זה היה מסוכן.

אובדני.

נגד הנהלים.

הם עשו את זה בכל זאת.

עמוס הגביה את הקסדה שמיד משכה אש. הוא ויוסי זזו עשרה מטרים ועמוס ניסה שוב. הפעם אף אחד לא ירה, אז הוא אחז במשקפת במהירות והתרומם כדי לזהות מטרה. הוא ראה טנק, צעק את המרחק והמיקום ליוסי, שזינק וירה. עמוס שמע את ה"ווש" ממש לידו והרגיש את החום האדיר של ההדף עובר מעל ראשו. יוסי קפץ במהירות חזרה למטה.

בום! פגיעה ישירה! הטיל חדר את הטנק וחלק מחיל האויב נהרג או נפצע.

טנק אחד נוטרל.

"עמוס!" קרא יוסי. "הלאה! בוא נרד למטה, וננסה שוב".

עמוס התקדם. הם עשו זאת שוב. ושוב.

עם מדידת הטווח האמיצה של עמוס, יוסי השמיד ארבעה טנקים באותו יום. שארית הטנקים המטירו אש רצחנית על מיקומם, רותחים מזעם על המוצב הישראלי הזעום המשמיד את הטנקים תוצרת־רוסיה המהוללים שלהם.

למחרת המטחים המשיכו.

תוך כדי המטחים, יוסי קורא, "עמוס, בוא נשמיד עוד טנקים!"

"אין לנו עוד טילים חודרי שריון! שום דבר ממה שיש לנו לא יכול לחדור טנק."

"איזה תחמושת נותרה לנו?"

"זרחן לבן"

יוסי עשה פרצוף. הוא ועמוס ידעו שהזרחן הלבן חסר תועלת כנגד הטנקים הסוריים. הוא שימש בדרך כלל להארת אזורי־מטרה, ליצירת ענן עשן סמיך או לשריפת דלק ותחמושת, אבל נזק של ממש - הוא לא מחולל. למה לטרוח בכלל?

"עמוס, בוא נשגר אותם בכל זאת, אולי זה ירתיע אותם!" 

"טוב", אמר עמוס.

הוא דחס את פגז הזרחן הלבן לקנה הנשק. יוסי היה מוכן.

"תשיג לי מטרה!"

עמוס הרכיב את הקסדה על הרובה. לא היתה תגובה של ירי. הוא הגיח במהירות עם המשקפת, ומסר ליוסי מבעד לרעש ירי בלתי פוסק את הטווח והמיקום של המטרה הבאה.

יוסי זינק החוצה וירה את הבזוקה. עוד פגיעה ישירה, אבל שניהם ידעו שזו בדיחה. ענן עשן לבן וסמיך אפף את הטנק. שום חדירה. שום סכנה לצוות הטנק הסורי.

אבל אז אירע דבר מדהים. עמוס ויוסי צפו בתדהמה בצוות הטנק הסורי נוטש את הטנק שנותר ללא פגע! נראה שהפיצוץ והעשן הלבן, יחד עם ארבעת הטנקים שהישראלים השמידו יום קודם, מילאו אותם בחרדה. אחד אחד הם נשפכו החוצה מן הטנק, נמלטים ברגל לכיוון סוריה. עוד טנק נפל.

שאר הטנקים פנו אף הם הלאה, בהניחם את המוצב לנפשו. הם היו עסוקים בלחימה קשה מאוד עם מה שנשאר מחטיבות 188 ו-7 המשוריינות של צה"ל.

יוסי היה החייל היחיד שנפצע במוצב 107. הוא ספג פגיעה קשה מרסיס זמן קצר לאחר מכן, ופונה לבית החולים. 18 החיילים הנוספים יצאו משם ללא פגע, למרות 100 שעות של מתקפה בלתי פוסקת.

לקח ליוסי חודשים להתאושש מפציעותיו. על גבורתו בקרב, קיבל יוסי את עיטור המופת, העיטור השלישי בחשיבותו בצה"ל, המוענק על "מעשה שנעשה באומץ־לב הראוי לשמש מופת". הוא ועמוס נשארו חברים קרובים במשך 45 השנים הבאות.

אחרי המלחמה, עמוס הרגיש שאין הוא יכול להתכחש לניסים שראו עיניו: ההישרדות של ניסים. קרב היחיד של יוסי, בעזרתו. השמדת האויבים החזקים הרבה יותר מישראל, חרף מיעוט הנשק ודלות התחמושת.

כל זה גרם לו לחשוב מחדש על חייו ועל סדר העדיפויות שלו, והוא בחר בסוף להעמיק את התחייבותו היהודית וללמוד תורה.

עד היום עולות דמעות בעיניו של עמוס כשהוא נזכר איך ראה את ימינו של האל נֶאְדָּרָה בַּכֹּחַ, רועצת אוֹיֵב אכזר, שעה שזכה להמנות על אחד מגיבורי מוצב 107.  


1הטור הזה מבוסס על ראיון עם עמוס, שבצניעותו ניאות לדבר רק בתנאי ששם־משפחתו ותמונתו לא יפורסמו.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן