השבוע פגשתי אישה חכמה שאני מעריכה, שהפטירה בשיא הרצינות: "כן, אבל שני אנשים כבר מתו מהחיסון הזה". היא לא נמנית עם ההזויים שחושבים שעב"מים משתילים בנו צ'יפים, אלא עם רבים וטובים שפשוט רוצים יותר מידע ותשובות.

התחלתי לענות לה בעובדות הפשוטות. אמרתי שבמחקר קליני חייבים לדווח על כל שינוי במצב הרפואי של הנסיינים. עצם זה שהחוקרים מספרים לך על שני המתים, מראה שיש שקיפות מלאה. אף אחד לא מסתיר כלום. וכן, הם אכן מתו אחרי קבלת החיסון, אבל לא בגלל החיסון. אחד מהם סבל מהשמנת יתר וממחלת רקע והשני מת מהתקף לב. ובנוסף, נפטרו עוד ארבעה נסיינים שקיבלו את הפלצבו, אז למה אף אחד לא טוען שחיסון הדמה מסוכן יותר?

המשכתי וסיפרתי לה שקרוב ל־44 אלף איש השתתפו בניסוי הזה, במשך חודשים. לצערנו, זה אחוז תמותה צפוי באוכלוסייה כה גדולה במהלך תקופה כזו. אבל תוך כדי דיבור, הבנתי שאולי זו לא הדרך. צריך לרדת לפרטים, וחבל שאין יותר חומרי הסברה זמינים ובהירים, אבל עובדות לבד אינן מספיקות. צריך סיפור.

למה הדלקנו נרות בשמונת ימי החנוכה? רק כי אמרו לנו לקחת נרות וגפרורים וחנוכייה מדי ערב? לא. כי יש פה סיפור גדול ומלהיב, ואנחנו רוצים להיות חלק ממנו ולהמשיך אותו הלאה. החשמונאים ניצחו את היוונים, ומדי שנה אנחנו מעבירים מדור לדור את סיפור הרוח היהודית הנצחית.

לא, אני לא משווה את פייזר ליהודה המכבי, אבל כדי להתגייס ולהירתם, אנשים רוצים להרגיש שהם עושים משהו משמעותי. זה הרי סרט שובר קופות, רב־מכר מובטח:

העולם כולו קפא, בעוד התחרות בין המדינות והחברות יצרה מעין ריאליטי מרתק, המרוץ לחיסון. בתוך פחות משנה, הצליח האדם להתחסן מפני מגפה עולמית קטלנית. מדענים אלמונים, גיבורים אלמונים, נאבקו יומם ולילה על קדושת החיים - והצליחו. נו, זה לא פרומו סוחף?

ההיסטוריון ד"ר יוסי לונדין כתב השבוע שכאשר יונה סאלק מצא את החיסון לפוליו, אנשים יצאו לרקוד ברחובות. כשלואי פסטר מצא חיסון נגד כלבת הוא הפך לאחד מגדולי האנושות. וכשמחפשים כעת חיסון למחלה שהמיתה עד כה כ־6.1 מיליון בני אדם, אנשים מחפשים קונספירציות.

ויש פה גם משמעות רוחנית: בספר בראשית נבראנו בצלם א-לוהים, והתבקשנו להמשיך לפתח לטובה את העולם שקיבלנו. לבחור בחיים. היהדות ניצחה את עבודת האלילים על ידי שכל ישר, אופטימיות, שיפור מתמיד.

בעת העתיקה מחלה כזו הרי הייתה מחסלת מיליונים, ללא מזור. אבל זכינו לחיות בדור הזה, שבו האדם מתקדם והעולם מתקדם, ברוך השם.

לא לכל הנאומים שנישאו השבוע בטקסי הדלקת נרות כדאי להקשיב. לנאום הבא - כן. ד"ר צוריאל ראשי מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, דיבר על "פרדוקס סטוקדייל".

הטייס האמריקאי סגן אדמירל ג'יימס סטוקדייל נפל בשבי במלחמת וייטנאם, ונשאר בחיים אחרי יותר משבע שנים. ההישרדות שלו בלטה על רקע העובדה שרבים אחרים לא החזיקו מעמד. החוקר ג'ים קולינס ביקש להבין מה עזר לו לשרוד, ואת המסקנה כינה "פרדוקס סטוקדייל".

כך אמר סטוקדייל: "מעולם לא איבדתי תקווה שהשבי יסתיים, שאהפוך את החוויה לאירוע מכונן, להתנסוּת שלא אהיה מוכן להחליף בשום התנסוּת אחרת". האסטרטגיה שלו הייתה: אצא מכאן, ייקח כמה שייקח, ואהפוך את המשבר להזדמנות. אבל אז שאל קולינס מי היו אלה שלא שרדו, והתשובה לזה חשובה לא פחות: "האופטימיים. אלה שאמרו, 'נצא בחג המולד' והחג עבר, ואז אמרו, 'בפסחא' ופסחא חלף, ואחריו חג ההודיה, וכשהאכזבה הייתה ללא נשוא, הם קיפחו את חייהם משיברון לב".

כלומר, צריך תקווה לטווח הארוך, בלי תקוות שווא לטווח הקצר. הוא עצמו סיכם: "למדתי שיעור חשוב: אל תבלבלו בין האמונה האסטרטגית ביכולת להיגאל מהקושי, למשמעת ולסיזיפיות שבהתמודדות עם המציאות".

המסר הזה רלוונטי לתחומים רבים, מעסקים ועד כושר ותזונה, אבל הסטודנטים באריאל הבינו מיד את הנמשל:

זו הסכנה במשבר הקורונה. אופטימיות היא חיונית, אבל אופטימיות רבה מדי גורמת לאכזבות. אנשים שחשבו שזה ייגמר אחרי הסגר הראשון בפסח - עלולים היו לקרוס. אנשים שרואים את החיסונים מגיעים - יכולים לזלזל כעת בהנחיות ולהידבק. אנשים שבכל יום חושבים שזה נגמר - לא ישמרו מספיק סבלנות לסוף המרתון שהעולם כולו רץ כאן יחד.

זהו "פרדוקס קורונה". תהיו סטוקדייל.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".