התפילה היא חלק מהותי מחיי. מאז ומעולם התרגשתי מן ההסבר הנפלא לשלוש התפילות היומיות שלנו: כמו הגוף שלנו שצריך הזנה גשמית של ארוחות בוקר, צהריים וערב כדי לשמר את בריאותו, כך הנשמה צריכה את המקבילה הרוחנית שלהן - שחרית, מנחה וערבית - כדי לתחזק אורח־חיים בריא. הביקור בבית־הכנסת אינו רק מעשה של מצוה, הוא כמעט דרישה רפואית.

ובכל זאת - למעט תפילות הימים הנוראים, שהתקיימו במרחב הפתוח ברחוב שנסגר זמנית לתנועה - לא יצא לי להתפלל בבית־כנסת מאז החלה המגיפה העולמית. בתי הכנסת המקומיים היו נעולים בצו עירוני למשך תקופה ארוכה מאד. כשהותר להם לפתוח סופסוף, עם הנחיות מחמירות באשר למספר המתפללים, אילצו אותי גילי והוראותיו של הרופא שלי - להמשיך בסגר הרוחני האישי שלי.

בשעת כתיבת שורות אלה, כבר יותר מחצי שנה שלא זכיתי לדבר עם אלוקים במה שהיה עד לא מכבר "הבית השני" שלי - בית־הכנסת שמאפשר לי לחוש קרבה לא רק לקדוש־ברוך־הוא אלא גם לאחַי ורעַי בני הקהילה.

תקופת החסך האישי הזו לימדה אותי שיעור חשוב על הברכה שבהווי בית־הכנסת. במסורת שלנו מופיע בית־הכנסת בשלשה שמות: בית־תפילה, בית־מדרש ובית־הכנסת.

שלושת השמות מביאים לידי ביטוי שלוש תכליות שונות שנועד למלא התחליף שיצר גאון ישראל לבית המקדש שחרב. בית־כנסת הוא "בית מקדש מעט" - כך על־פי הגמרא - ונדמה שיותר מכל דבר אחר, הוא זה אשר אחראי, היסטורית, לשימור היהדות והיהודים.

אולם כל אחד משלושת השמות מדגיש היבט חשוב אחר. בית־תפילה, כמובן, מעלה על נס את התפילה, שהיא הבולטת בתפקידי בית־הכנסת. אבל בית־כנסת שאין בו לימוד תורה חסר מרכיב חיוני. ידועים דברי הרב קוק על ההבדל בין תפילה לתורה: בתפילה - האדם מדבר עם אלוקים, ובתורה - אלוקים מדבר עם האדם. בית־הכנסת חייב להדגיש את שני צִדֵי הדו־שיח הזה, והשם שמייצג את דיבור האלוקים לאדם - את לימוד התורה - הוא בית־מדרש.

אבל השם השלישי, בית־כנסת, מתמקד בממד אחר של חיי בית־הכנסת: הקהילה. בית־כנסת הוא אנשים נוספים; בית כנסת הוא ידידות; בית־כנסת הוא נטילת חלק בחיי הזולת. הוא זירה לאירועי שמחה קהילתיים, לחגיגת הישגים, לחילופי מזל־טוב. הוא פלטפורמה לניחום אבלים, לעזרה לאחרים בזמני קושי וצער, הוא במה להראות עליה את האכפתיות לאחרים, לגלות להם בחיבוק או בלחיצת יד שהם לא לבד.

אכן, מותרים אנו להתפלל ביחידות, אבל זה לא אידיאלי. התפילה האידיאלית צריכה להיות במנין - עם תשעה אנשים נוספים, לפחות. היטב ביטא את זה אדמו"ר אחד: "העוני הנורא ביותר הוא הבדידות וההרגשה שאינך אהוב/ה". בארצות־הברית - כך על־פי אחד מן הגליונות האחרונים של Psychology Today - הבדידות עומדת כרגע ברמה של מגפה. מחקר עדכני שערכה חברת שירותי הבריאות סיגנה על 20,000 אמריקאים בוגרים, מצא שכמחצית מן האמריקאים חשים שהם לבדם. אין ספק שהבדידות גוברת, והיא פוגעת באנשים בכל הגילים. סקר שערך איגוד הגמלאים האמריקאים (AARP) בקרב מבוגרים מעל גיל 45 בארצות הברית, מצא שלמעלה מ-42 מליון מהם סובלים מבדידות כרונית.

אחרי סיפור בריאת האדם, מספרת לנו התורה ש"לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב, יח). פירוש נפלא ששמעתי כורך את המשפט הזה עם שבע הפעמים בפרק הקודם שבהם - אחרי שבחן את בריאתו - ראה אלוקים "כי טוב". אכן, העולם וכל אשר ברא בו אלוקים הוא "טוב", אבל זה רק בתנאי אחד: העולם טוב כשחולקים אותו עם אחר. העולם יפה כשלא מסתכלים עליו בבידוד. "לא טוב" - העולם אינו טוב כשאנו לבד, מנותקים מכל היבט של חיי קהילה, מנוכרים מאחרים ונידונים למה שקרימינולוגים רואים בו את צורת הענישה האכזרית ביותר - בידוד בצינוק.

בית כנסת הוא המקום שבו בדידות מוחלפת בקהילתיות, בידוד מפנה את מקומו לקדושה שאינה רק קדושת תפילה ולימוד תורה, אלא גם קדושת ידידות, קדושת ערכים משותפים, וכן - גם קדושת ה'קידוש' שנערך אחר התפילה.

אז הנה הוידוי האישי שלי: שרדתי שבעה חודשים מבלי לבקר בבית־הכנסת. ולמרות שהתגעגעתי מאד לבית־התפילה שלי, הרי שכשהתפללתי בבית עלה בידי לפלס נתיב תקשורת רחב עם אלוקים; לא שמעתי את קריאת התורה בבית־המדרש, אבל הצלחתי ללמוד די הרבה עם מפרשי התורה שבספריה האישית שלי; רק לדבר אחד לא מצאתי תחליף: בית־הכנסת.

עכשיו אני מבין למה - יותר מכל השמות האחרים - תפס דוקא השם "בית הכנסת". החיים - כשאי אפשר לחלוק אותם עם אחרים - הם שוממים מנשוא; אף אחד מאיתנו אינו יכול להיות אנושי באמת בבידוד. עבודת הא-ל שלנו דורשת שנתייחס אל אחרים. בכנות, אני בודד.

וכשיבוא היום - הלוואי, בקרוב! - כשהמגפה לא תהיה אלא זכרון מריר, אוקיר, כפי שלא הוקרתי מעולם, את הברכה שבקהילה, שבידידות ושבתחושת ה"ביחד", שרק בית־כנסת יכול לספק.