לו הייתי שר החינוך, הייתי לוקח את דמותו של ד"ר רחמים מלמד כהן ומכניס אותה בתוך מסגרת לימודי החובה בבית הספר. אם התלמידים יודעים מי הם סטטיק ובן אל, אז מותר להם גם לדעת מי זה ד"ר רחמים מלמד כהן שהלך לעולמו בגיל 83, אחרי מאבק ממושך במחלת הALS.

אחרי 12 שנה שלי בעבודה במערכת החינוך, אני מגיע למסקנה שיש די הרבה דברים מיותרים שהתלמידים לומדים ומשננים ונבחנים עליהם שהם לא נותנים להם כלום שום דבר לחיים, אלא אם כן סינוס וקוסינוס קשורים איכשהו להתמודדות שלנו עם אכזבות בחיים.

הנה דבר שאם נעשה אותו הם לא יפסיקו לברך אותנו המורים במערכת החינוך: נלמד אותם על האיש. ניתן להם דוגמאות איך הרוח האנושית חזקה יותר למרות הכל מהתהומות והמעמקים הכי עמוקים שיש. איך בן אדם יכול לקחת את הגוף הלא-מתפקד שלו ולהחליט שעם הרוח לבד הוא יוצא למרחבים ומשתחרר מבית הכלא הנורא ביותר שיכול ליפול עליו.

נדבר איתם על התמודדויות בחיים, על תקוות וייאוש, על יצירה ותשוקה להתחדשות. על האפשרות לבחור בשמחה ובאושר.

הם חושבים שקשה להם בחיים? דימוי גוף שלהם לא בשמיים? נפזר להם קצת מאבקת הקסמים הזו של דמותו של ד"ר רחמים מלמד כהן שהספיק לפרסם במהלך מחלתו מעל ל20 ספרים שונים, הציג את יצירותיו בתערוכות שונות, ו"דיבר" בעזרת מכשירים משוכללים ומחשב בפני קהל רב.

נסביר להם כמה כוח ועוצמה צריך בן אדם שהרופאים לא נתנו לו יותר מחמש שנים לחיות בשביל לכתוב ולצייר וליצור ולברוא כל כך הרבה עולמות והכול מגוף שמשותק מכף רגל ועד ראש ומחובר למכונת הנשמה (ומאז חי עוד 25 שנה!).

דווקא עכשיו, בעידן הטראש וההתפשטות לדעת שעוברים על ילדינו ותלמידינו, זה הזמן לחשוף אותם קצת לדמויות הוד ולאנשים גדולים שהבינו שהגוף הוא אמנם כלי חשוב, אבל הרוח, הו הרוח שלו, חשובה הרבה יותר.