שבעה ליהודה בארקן. מאיר רוזנר היה איתו גם במלונית הקורונה, ואחר כך במחלקה בהדסה, ומבקש לספר, מקרוב, על ימיו האחרונים:

"המקום האחרון שבו ציפיתי לפגוש את יהודה בארקן הוא במעלית במלון הקורונה 'גרנד קורט' בירושלים. אבל שם נפגשנו לראשונה, לפני כמה שבועות. הוא נכנס למעלית עם מסיכה, התנשם בכבדות ונראה לא טוב. ובכל זאת, הוא שם לב שיש שם ילד בן חמש. הוא חייך אליו בלבביות ושאל לשמו. כאילו נכנס לתפקיד הליצן, שרק רוצה לשמח. הילד התבייש ולא ענה, ואחרי שתיקה של כמה שניות יהודה אמר בחיוך: 'וואו, שם ארוך יש לך...'. ניכר היה שהוא מרגיש לא טוב, אבל שחשוב לו להעלות חיוך על פניו של ילד שהוא לא מכיר.

במלון הקורונה מתפללים אחד על השני, אז כמובן שהתפללנו גם עליו. 'יהודה יחזקאל בן אסתר'. הוא היה אחד מכולם, בלי שום גינוני פירסום, שידר המון עממיות וחן. יהודי פשוט.

במהלך יום הכיפורים הוא הרגיש לא טוב ובתפילת נעילה נאלצו לפנות אותו באמבולנס. יהודה הובל החוצה דרך הלובי, חלש, וחלף על פני המניין שנערך במקום, בדיוק כששליח הציבור אמר: 'זכרנו לחיים, מלך חפץ. בחיים, וחתמנו בספר החיים ', משפט שהוא ה-צעקה של תפילת נעילה. מהצד זה נראה כמו סצנה מסרט, אבל הפעם לא הוא היה הבמאי: יהודה יוצא לאט לאט, מסמן בעיניו לשלום לכולם, וברקע הקול מהדהד: חתמנו בספר החיים...

לצערי גם אני פוניתי להדסה, ונפגשנו במחלקת הקורונה. בשלב מסוים סייעתי לו לקרוא לאחות, כי הוא לא הצליח לנשום היטב. ראיתי כמה חשובה לו הכרת הטוב, הוא שאל אחר כך לשמי כדי להודות לי אישית. רציתי לומר לו שאני חייב לו תודה, לדבר איתו על המהפך שעשה, להגיד לו שהיו לו תוכניות שחיזקו אותי, אבל זה פשוט לא התאים בסיטואציה הזו. לא יצא.

במחלקה פשוט ראו עליו פיזית את הביטוי 'מתלוצץ עם רופאיו'. המון אמונה והומור. שנינו התמלאנו שם בהערכה לצוותים הרפואיים. ראינו בעיניים איך הם משקיעים מעל ומעבר כדי להציל חיים.

במחלקה שמענו חדשות, ורוב הדיווחים היו נגד חרדים. ממש באותו זמן, הוקפנו במערכי התנדבות אדירים, של חרדים בלבד, שעזרו לנו מסביב לשעון. מרוב ארגונים ומתנדבים כבר התבלבלתי – עזר מציון, יד אברהם, רפואה ושמחה... שמונה פעמים ביום הגיעו לחדר מתנדבים של ארגונים שונים, וזה נתן לנו המון כוח. עצם זה שמישהו מגיע ומדבר איתך בתוך האי הבודד הזה, ומספר לך שהוא כבר היה במצב שלך והחלים – זה נותן אור ותקווה.

ברוך השם, יצאתי מהמחלקה הביתה. יהודה נשאר מאחור, ולא זכה להשתחרר. אני מקדיש את השורות האלה לעילוי נשמתו, ולחיזוק כל האנשים הטובים שפגשתי בדרך, ושעושים בימים אלה עבודת קודש סמויה מן העין, במלחמה בנגיף. אני בטוח שגם הוא היה רוצה להודות להם כך".

מתוך הטור ב"ידיעות אחרונות".