מדברים כל הזמן על "תפילות הימים הנוראים", מדברים על "תפילות מול הפגנות", ואיך וכמה ואיפה מותר להתפלל – אבל לא מדברים על מהות התפילות. אבל אולי אם אם היינו מתחברים רגע למסר של יום כיפור, אם אם היינו מפנימים – היינו רבים פחות על החמרת הסגר.

כי מה בעצם אומרים שם, באותן תפילות שכולם עוסקים בהן? קודם כול, שצריך לקחת אחריות על טעויות.

"אשמנו, בגדנו" – אנחנו ולא האחרים. תמצית יום הכיפורים היא הווידוי. זה לא המגזר האחר, לא הפוליטיקאי שאני שונא, זה לא הפרויקטור. גם אני לא בסדר. אבל אחרי ההכרה באשמה לא שוקעים ברגשות אשם, אלא מבינים שאפשר גם לתקן. יום כיפור מאפשר לאתחל את המערכת, למחוק את מה שהתקלקל, ולהתחיל מחדש. נכון שטעינו,  פישלנו, התבלבלנו בדרך, אבל עוד יש לנו סיכוי להינצל.

השער פתוח.

זו לא מליצה שכתובה במחזור התפילה, זו מטרת היום:

לקחת אחריות, ולהתחיל לתקן. נדמה לי שמדינת ישראל צריכה בדחיפות את יום הכיפורים.


הודיה למברגר ובעלה אהרון הם שליחים של מכון "שטראוס־עמיאל" לגלזגו שבסקוטלנד. בתוך כל הבלגן הישראלי, היא מבקשת להזכיר לנו את אחינו שבתפוצות. הטקסט ששלחה אליי השבוע מצליח ללכוד היטב את פרדוקס הזהות שלהם:

"אני לא יודעת אם אפשר להסביר במילים מהו חג עבור יהודים באירופה. תארו לעצמכם קהילה קטנה יחסית (קטנה זה אומר בסביבות 70 איש במקרה הטוב, לפני הקורונה). אין המולת ילדים, המתפללים המעטים הם מבוגרים, והשקט והסדר שולטים בזמן התפילות. ופתאום, בראש השנה וביום כיפור, המספר הזה מכפיל ומשלש את עצמו. כל שורות בית הכנסת מתמלאות.

מהיכן מגיעים בבת אחת כל אותם היהודים? אין לי תשובה. הפנים שלהם לא מוכרות לי, אבל הם מכירים זה את זה היטב. הרי בכל שנה הם מוצאים את עצמם כך באחד מימי ספטמבר, כלומר בא' בתשרי או בי' בתשרי.

הדבר הכי מדהים הוא שבמשך כל זמן התפילה, שנמשכת שעות ארוכות, היהודים האלה עומדים כשנהוג לעמוד, יושבים כשצריך לשבת, עונים 'אמן' בכל פעם, למרות שהם כמעט אינם מבינים מילה בעברית שבה הם מתפללים. רק את השופר הם יכולים להבין, כי הוא מעל לכל המילים. הם לובשים חליפה מהודרת ונעליים מצוחצחות, מתיישבים במקומם הקבוע, ויושבים בחרדת קודש, בלי לפספס אפילו הברה, באיזה רצון פנימי לא מוסבר. מתמלאים מאותה מנגינה שהם נוהגים לשמוע בדיוק בתאריך הזה בכל שנה, מאז שסבא שלהם לקח אותם לכאן כשהיו ילדים ועד היום, כשהם כבר מגיעים לפעמים עם נכדיהם.

אני מסתכלת בהם בפליאה. איך לקרוא למשהו העמוק בתוכם שמושך אותם לפה? אולי המנגינה הזאת נותנת להם כוח לשנה שלמה? ראש השנה ויום כיפור הם־הם הזהות היהודית שלהם, לכל השנה. זו תזכורת קצרה וחזקה, וזהו.

הם נעלמים.

ועכשיו הקורונה מאיימת גם על ה'קפסולה' הזאת של זהותם. תחשבו מה קורה לאדם שזה כל עולמו היהודי, ושערי בית הכנסת שלו ננעלים. הם לא יבואו השנה, ולכן אני רוצה שתדעו עליהם, שתחשבו ותתפללו גם עליהם".

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".