נדמה לי שהפער הגדול היום אינו בין המפלגות השונות בישראל, אלא בין הפוליטיקאים לבין העם. כל  כך הרבה אנרגיה חיובית ובונה יש בחברה האזרחית, עד שמדהים שאין כתבים ומהדורות ו"פושים" שמסקרים אותה באינטנסיביות, ולא רק את יחסי נתניהו וגנץ.

הנה רק שתי דוגמאות מעוררות השראה: צעירים ישראלים לא יצאו השנה לטיול אחרי צבא, שהפך עבור רבים למסורת. אין טרקים, אין מוצ'ילרים. מה עושים? מתן קוטאי הקים לפני כשנתיים את עמותת "לפרוש כנף", לטיולים בעולם עבור בעלי מוגבלויות. אחרי שאירגן טיולים להודו, לניו־זילנד ולדרום אמריקה הגיעה הקורונה. לכן הוא מוציא בימים אלה טיול ל־30 צעירים, עם ובלי מוגבלויות – בשביל ישראל. "לצד כל הבלגן שהקורונה יצרה, היא גם אילצה רבים להישאר בארץ ולגלות שהיא מקום נהדר לטייל בו. אז אנחנו יוצאים לטיול מצפון עד דרום, עם הליכון, קביים או כיסא גלגלים. החיבור בין מטיילים 'רגילים' לבין מטיילים בעלי מוגבלויות הוא מדהים. אם הם היו עוברים זה ליד זה ברחוב או עולים יחד במעלית, הם לא היו מחליפים מילה. יש מבוכה, חשש, לפעמים אפילו פחד. אבל כשמטיילים יחד, מחסומים נופלים".

והנה עוד חיבור שהקורונה יצרה: כבר שנים מגיעים מתנדבים דתיים וחרדים לערוך את תפילות החגים ביותר מ־200 קיבוצים ומושבים. ארגון "איילת השחר" בראשות הרב שלמה רענן אחראי למהפכה הזאת בקרב צאצאי החלוצים. אבל ביישובים האלה לא מארחים כעת אורחים מבחוץ. תחילה היה חשש שהתפילות יתבטלו, אבל הקיבוצניקים והמושבניקים התעקשו. הם ביקשו לערוך סדנה, שבה ילמדו להיות שליחי ציבור וינהלו בעצמם את תפילות החגים. למפגש השבוע בבית הכנסת של דגניה א' הגיעו נציגים מפוריה, אשדות יעקב, תל קציר, כנרת, אפיקים ועוד. הם למדו לתקוע בשופר, ולהוביל את תפילת נעילה, כל נדרי, י"ג מידות של רחמים, אזכרת נשמות, אבינו מלכנו, ונתנה תוקף ועוד.

הרב רענן סיפר שם שהוא שמח שהקשר לבורא עולם לא עובר דרכו. "אתם קשורים אליו בדיוק כמוני, אין ליבלעדיות, ואני גאה לעזור לכם להפוך למנהיגים". רועי לירון מקיבוץ גבע דיבר בהתרגשות על האחריות שהם לוקחים סוף־סוף, בלי להיות תלויים באחרים, אבל הוסיף:

"אני לא בטוח שאני אשיר את הכל כמו שצריך, ואנחנו גם אוהבים את החיבור שנוצר בינינו. אז בשנה הבאה אחרי הקורונה, תבואו שוב".

בפרשה האחרונה שקוראים לפני ראש השנה. פרשת ניצבים־וילך, ביום חייו האחרון של משה רבנו, הוא מותיר לנו צוואה. אחד הפסוקים היפים בתורה מופיע בה: וְלֹא אִ תְּ כֶ ם לְ בַ דְּ כֶ ם אָנֹכִיכֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְ אֶ ת הָ אָ לָ ה הַ זֹאת, כִּ י אֶ ת  אֲ שֶׁ ר  יֶ שְׁ נוֹ פֹּ ה עִ מָנוּ וְ אֵ ת  אֲ שֶׁ ר  אֵ ינֶ נּ וּ  פֹּ ה עִמָנוּ הַיוֹם. בשעותיו האחרונות, משה רבנו מזכיר לנו שהסיפור המשותף שלנו שייך לכל מי שחי איתנו בעבר, ולכל מי שעוד יחיה איתנו בעתיד.

אנחנו מרבים לדבר על אחדות בינינו, אבל מתייחסים רק למי שכאן איתנו בהווה. האחדות שלנו, הגורל שלנו, כולל גם את כל מי שהיה ויהיה.

באחד הדיונים הבינלאומיים על חלוקת הארץ, שאל בן־גוריון את יצחק טבנקין, מאבות התנועה הקיבוצית, כיצד עליו להחליט. טבנקין השיב לו: "עליי להתייעץ".

למחרת חזר טבנקין לבן־גוריון ואמר לו לא להסכים להצעה הבינלאומית הזאת. בן־גוריון שאל את טבנקין עם מי התייעץ, וטבנקין השיב: "התייעצתי עם הסבא שלי שכבר נפטר, ועם הנכד שלי שעוד לא נולד". כלומר, התייעצתי עם העבר ועם העתיד שיש לי אחריות כלפיהם, גם אם הם לא נוכחים כאן פיזית.

זה נכון בכל החלטה בחיינו שלא משפיעה רק עלינו כאן ועכשיו. עלינו לזכור שאנחנו בניו של כל מי שהיה כאן לפנינו, והוריו של כל מי שיגיע אחרינו.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".