בואו נתעכב עוד רגע על איחוד האמירויות. נדמה לי שבתוך כל הדיבורים על סיפוח או מטוסים, ולצד התמונות הנרגשות עם המקומיים מסבירי הפנים, עוד לא לגמרי תפסנו את האירוע.

"הסכם אברהם", קוראים האמריקאים למה שהם מחוללים כעת במזרח התיכון, וזו בהחלט דרמה בסדר גודל תנ"כי.

הרי לאברהם אבינו נאמר: "וְ אֶ עֶ שְׂך ָ לְ גוֹ י גָּ דוֹל  וֶ הְ יֵ ה בְּ רָ כָ ה". פרשנינו (לא שבאולפנים, אלה שבספרים) מסבירים שהכוונה היא שכל האומות כולן ירצו להצטרף לברכה הזאת.

הביוגרפיה של שני האנשים שהובילו את המשלחת עוזרת להבין את הסיפור: ג'ארד קושנר, או בשמו העברי יואל חיים קושנר, הוא סיפור הצלחה יהודי־אמריקאי. גדל בניו־ג'רזי, גר בוושינגטון, למד בתיכון הדתי פריש, ואז באוניברסיטת ניו־יורק ובהרווארד. אבל יואל חיים הוא גם הנכד של שני ניצולי שואה, שהיגרו מבלארוס לארצות־הברית ב־1949 .השבוע אמר: "כנכד של ניצולי שואה – הסכם השלום עם האמירויות אומר עבורי באופן אישי יותר ממה שניתן לבטא". המשמעות של השואה והתקומה היא קריטית בזהותם של יהודי אמריקה. אחרי כל האינטרסים הפוליטיים - ג'ארד מגשים את צוואת סבא וסבתא כשהוא עוזר למדינה היהודית הקטנה שקמה כאן להתבסס, להתחזק, להתברך.

את המשלחת הישראלית הוביל ראש המטה לביטחון לאומי, מאיר בן שבת. ההורים שלו, עזיזה ומכלוף, עלו ארצה ממרוקו, רחוק מאוד מבלארוס. הוא נולד בדימונה, הילד ה־12 מתוך 14 ילדי המשפחה, ושם למד בבית ספר יסודי.

אחר כך המשיך לישיבת בני עקיבא בבאר־שבע. הוא לא הגיע לאבו־דאבי מוושינגטון, אלא ממרכז שפירא, היישוב שבו הוא מתגורר, סמוך לצומת קסטינה. בעוד ג'ארד נאם באנגלית, בן שבת הרשים בערבית העשירה שלו.

בני בניו של אברהם התפזרו לכל עבר, אבל חזרו השבוע להשכין שלום, כהמשך למסע שלו.

***

ומאוויר הפסגות המדיני - ליומיום בדרום. הבמאי גל נבו העמיד מול המצלמה 15 פסיכולוגים שעובדים בעוטף עזה, ובסגנון התוכנית "סליחה על השאלה" שאל אותם שאלות. התוצאה מהפנטת.האם תפס אותך פעם צבע אדום? הפסיכולוגים מתפוצצים מצחוק. זה קורה כל הזמן, אלפי פעמים. הם זוכרים צבע אדום כשהם על האופניים, ברכב, אפילו בשירותים,  ככה כבר כמעט 20 שנה. לא מזמן התבקש אחד מהם לטפל בכלב שחווה התקפי חרדה.

מה מפחיד אתכם, הם נשאלים, ועונים: החיים בחוסר ודאות תמידי, גם תוך כדי הראיון הזה יכולה להיות אזעקה. ועוד פחד: הילדים שלהם. האם הם צורבים בהם שריטה? האם הם ישלמו מחיר? לאחת מהן יש סוללת כיפת ברזל ליד הבית. היא יודעת על שיגורים עוד לפני החדשות. פסיכולוגית אחרת מספרת על עולם הפוך: בית - הוא לא מקום בטוח. בלון צבעוני - הוא סכנה.

מה שנותן להם כוחות הוא הידיעה שהם עוזרים לאחרים. "אני עסוק בלהיות הגורם שמרים אחרים מהרצפה, אז אני נשאר למעלה", אומר אחד מהם. מילת המפתח היא משמעות. אנחנו עושים משהו משמעותי, הם חוזרים ואומרים, וזה נותן סיפוק.

רובם חיים בעוטף עזה בעצמם. למה? "95 אחוז מהזמן אנחנו חיים בגן עדן", מגיעה התשובה המפתיעה. "שדרותהיא לא עיר, שדרות היא קהילה", מסביר תושב העיר. עמיתתו מתרגשת כשהיא מתארת את הקיבוץ הנפלא שלה.

מתברר שתחת אש נקשרים למקום, וגם מצמיחים כוחות יוצאי דופן - סולידריות, ערכים, עמידה בלחצים, נחישות.

הקושי הגדול לדבריהם הוא לא הפלסטינים, הוא התחושה שהם נשכחו. הם מרגישים שהם חיים בעולם אחר, מקביל, כאילו לא חלק מהמדינה. "מה זה עוטף עזה? אנחנו עוטף ישראל. למה לקשר אותנו בתודעה שלכם לעזה?", שואלת אחת מהם. הצפייה בהם מזכירה עובדה שנהוג להדחיק: שבמרחק שעה ממרכז הארץ נמצא יקום מקביל, שחש לבד. זו אחריות, גם של כל אחד מאיתנו, לשנות את התחושה הזאת.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".