כשחודש אלול החל בשבוע שעבר, הייתי כל כך המומה שהוצאתי לוח שנה ובהיתי בו בבלבול. הייתי כל כך שקועה בתוכניות שלנו לקיץ ובשאלה אם ובאיזו מתכונת ייפתחו בתי הספר של ילדיי השנה, שאיבדתי לחלוטין את חוש הזמן. חשבתי שזה ייגמר עד עכשיו. קשה להאמין שמתחילים את שנת הלימודים בצורה כזאת.

במקום לשאול, "מתי כל זה ייגמר?", אני שואלת: "איך אני יכולה לצמוח מזה?"

בזמן מלחמת וייטנאם, אחד הקצינים הימיים הבכירים ביותר, ג'יימס סטוקדייל, נפל בשבי והוחזק כשבוי במשך שבע שנים. כשהוא נשאל כיצד הוא ושבויי מלחמה אחרים שרדו, הוא הסביר את מה שנקרא בהמשך פרדוקס סטוקדייל: השבויים שמצבם היה הגרוע ביותר חשבו שלבטח יחזרו הביתה עד חג ההודיה וכשחג ההודיה חלף, הם קוו שלכל הפחות ישתחררו עד חג המולד. בסופו של דבר, כששבויים אלה עדיין מצאו את עצמם בשבי באותם מועדים שקבעו לעצמם, הם איבדו תקווה ומתו. באופן פרדוקסלי, השבויים שמצבם היה הטוב ביותר היו אלה שהכירו במציאות של מצבם, ובו-זמנית, האמינו שבסופו של דבר הכל יסתדר. הם לא ידעו איך והם לא ידעו מתי, אבל הם ידעו שביום מן הימים הם יהיו חופשיים. הייתה להם אמונה גמישה משהו שאפשרה להם לקבל את המצב מבלי לאבד תקווה לעתיד.

בחודש אלול הנוכחי אני מביטה לאחור על השנה שחלפה ועל החודשים הבאים, עם שאלה חדשה. במקום לשאול, "מתי זה ייגמר?", אני שואלת: "איך אני יכולה לצמוח מזה?" כיוון שאני כבר לא חושבת שזה ייגמר עד ראש השנה, סוכות או אפילו חנוכה. יום אחד המגפה העולמית הזו תסתיים וכולנו ניקח צעד אחורה ונעריך את השיעורים המכריעים שלמדנו ואת האופנים שבהם שינינו את חיינו.

להלן שלושה שיעורים חשובים שלמדתי במהלך השנה החולפת.

למדתי לומר תודה גם כשלא הרגשתי מלאת תודה. היו כל כך הרבה ימים בחודשים האחרונים שבהם כל מה שרציתי לעשות היה להתלונן. אינספור דברים לא היו יעילים או לא כפי שתכננתי. בתי הספר נסגרו, הילדים חלמו בהקיץ במהלך שיעורי זום אינסופיים. התוכניות לחופשה בוטלו. פאניקה ופחד שלטו בכל מקום. מהומות וסופות ותוכניות מלחיצות לקיץ. שילוב של נסיבות חיצוניות מאתגרות הוא שהוביל אותי ליצור שינוי פנימי רדיקלי.

ידעתי שאם אתחיל להתלונן, לא אפסיק לעולם, אז למדתי שאני יכולה לומר תודה גם בזמנים בהם אני מרגישה מתוסכלת ומאוכזבת.

ידעתי שאם אתחיל להתלונן, לא אפסיק לעולם, אז החלטתי לומר תודה גם בזמנים בהם אני מרגישה מתוסכלת ומאוכזבת. אפילו בזמנים הקשים ביותר עדיין היו כל כך הרבה דברים שיכולתי להכיר תודה עליהם בכנות. התעוררתי בבוקר ואמרתי תודה אלוהים, על האוויר שאני נושמת בקלות. על האור. על היכולת לראות, לשמוע ולהריח. תודה על היום הזה. תודה על מתנת החיים. תודה שנתת לי הזדמנות להתחיל מחדש. ואפילו אם זה היה רק לכמה דקות ביום, הרגשתי מלאת הודיה על הדברים הקטנים ביותר שהבחנתי בהם סביבי. על קורת גג. על זריחת השמש. על אוכל. על בגדים. על היום הזה.

למדתי שאם משהו חשוב, כדאי לעשות אותו תיכף ומיד. לכולנו היו כל כך הרבה תוכניות ואירועים שלא היינו מעלים על דעתנו שיתבטלו כששנת 2020 החלה. הייתי בטיול בר-מצווה בישראל בפברואר עם הבן שלי, אמי ושתיים מבנותיי – טיול שלא היה קורה לעולם אילו היינו דוחים אותו. אני זוכרת שהיססתי לבחור תאריך ואמא שלי החליטה פשוט להזמין כרטיסים. הודות לחוסר ההיסוס של אמי, ראינו איך הבן שלי מארגן מניין לגמרי בעצמו באולם ההמתנה בשדה התעופה. ראינו אותו מניח תפילין בכותל. בילינו את השבת בירושלים. אם היינו דוחים את הנסיעה אפילו בכמה שבועות, היא כבר לא הייתה מתרחשת.

השנה הזו לימדה אותי שאם משהו חשוב, יש לעשות אותו עכשיו. היום. כיוון שאין שום ערובה לכך שההזדמנות עדיין תהיה שם מחר.

למדתי לא להתייחס למשפחה שלי כאל מובן מאליו. תמיד הייתי אדם כזה שממשיך לחפש את הדבר הגדול הבא שאפשר להשיג. בין אם מדובר ביעד חדש בקריירה או במרתון מאתגר יותר, אני נוטה לחשוב על חיי במונחים של שלבים בסולם ואני ללא הרף מנסה למצוא דרך לעלות לשלב הבא. אבל עבור רבים מאיתנו, השנה הזו הפילה את הסולם מתחתינו. חשבנו שהמשרד הוא המקום שבו אנו צריכים לשהות בכל יום, ואז הוא נסגר. חשבנו שאנו צריכים להתאמן במכון הכושר ואז כל השיעורים בוטלו. הייתי בנבחרת ריצה שזכתה במירוץ הראשון בעונה ואז לפתע, כל המירוצים שתוכננו לשאר השנה בוטלו.

ובעודי מנסה למצוא שלב חדש לטפס עליו, הבנתי שאולי עכשיו זה לא הזמן המתאים לטיפוס. אולי זה הזמן להתבונן סביבי ולהוקיר את האנשים החשובים ביותר בחיי. אולי זה הזמן לעצור ולהבין כמה התמזל מזלי להיות רעיה ואם. כמה פעמים התייחסתי לאנשים שאני אוהבת כאל מובנים מאליהם?

השנה הזו לימדה אותי שאיכות מערכות היחסים בחיינו היא זו שקובעת את איכות החיים שלנו.

בחודש שעבר, המשפחה שלי חוותה נס. בעלי ואני התעוררנו מצלצול הטלפון בשעה 4 לפנות בוקר. השיחות האלה ב- 4 לפנות בוקר הן לא השיחות שאתם רוצים לקבל. הבנות שלנו נקלעו לסופה והמכונית שלהן עשתה סיבוב של 360 מעלות והתנגשה במחיצת ההפרדה בכביש המהיר. המכונית נהרסה כליל אולם באורח נס, הן יצאו עם שריטות בודדות בלבד.

כשהן חזרו הביתה, הבת שלי חיבקה אותי והחלה לבכות. "זו הפעם הראשונה בחיים שהבנתי שאני יכולה למות", היא אמרה. וכשדמעות התודה זלגו על לחיי, תהיתי כיצד כולנו שוכחים זאת כל כך בקלות בכל יום. אנו שוכחים כמה יקרי-ערך הם החיים. אנו שוכחים שכל יום שניתן לנו הוא מתנה. אולם יותר מכל, אני חושבת שאנו שוכחים את הניסים שהביאו כל אחד מאיתנו אל סופה של שנה זו.

אינני יודעת איך ומתי תסתיים המגפה, אבל אני יודעת שנס החיים מתרחש עכשיו. תודה על מתנת החיים. תודה שהבאת את כולנו ליום הזה. בראש השנה שעבר, אף אחד מאיתנו לא יכול היה לדמיין את השנה העתידה לבוא. עבור רבים מאיתנו, זוהי הפעם הראשונה בחיינו שאנחנו פשוט שמחים להיות בחיים.