דיברתי השבוע עם לא מעט הורים, מורים ומומחים. הנה שלוש המלצות שהם כולם מסכימים עליהן, לקראת פתיחת שנת הלימודים השבוע:

ראשית, למצוא פתרון טוב יותר לכיתות ה' ומעלה. אם הייתי מספרת לכם לפני שנה שהמדינה תבקש מילדים בני עשר להישאר כל היום מול המחשב לבד בבית למשך שלושה ימי לימוד בשבוע, הייתם חושבים שזו הזיה. עם כל הכבוד לנסיבות המורכבות, לא יכול להיות שזה הפתרון שאליו הגענו. כיום, לחשוב מחוץ לקופסה זה אומר לחשוב מחוץ לכיתה: שילכו למוזיאונים, לפארקים, שילמדו בגן ציבורי,  שקבוצות קטנות ילמדו יחד בבתים של ילדים, בהשגחה הורית. לא יכול להיות שאנחנו מציעים להם שנת לימודי טיקטוק רצופה, בגיל כה צעיר ורגיש שבו הם כל כך צריכים התפתחות אנושית, רגשית, חברתית.

שנית, סינון אתרים. משום מה זה נחשב "עניין של דוסים", אבל למה לאמלל ילד בן 11 ולאפשר לו להגיע בהקלקה אחת למחוזות מסוכנים כל כך? אם לילד עד גיל תשע אסור לחצות לבד את הכביש, איך מותר לו להיחשף לכל הרוע והניצול שיש לעולם להציע? חברות כמו "רימון", "נטספארק" או "נתיב" מאפשרות לא רק להימנע מתכנים שאנחנו לא רוצים שילדים יגלשו אליהם, אלא גם להגביל את שעות הגלישה. עם יד על הלב, כשאבא ואמא יוצאים בבוקר לעבודה, האם הם רגועים להשאיר את הילד כל היום מול מחשב?

ושלישית – אנחנו המורים של ילדינו השנה. כבר אי אפשר לשגר אותם בבוקר לבית הספר ולקבל אותם בחזרה אחר הצהריים. הקורונה שינתה את הכללים גם כאן. יותר ממה שהם ילמדו השנה בספרי הלימוד, הם ילמדו מאיתנו, מההתנהגות שלנו, מההתמודדות שלנו עם המשבר. הם יזכרו לנצח איך ההורים הגיבו למצבי לחץ, איזו אווירה הייתה בבית, האם צרבנו את זה בזיכרון כתקופה מאתגרת, תקופה של התקרבות, או שמא שידרנו היסטריה ודכדוך. יותר חשוב ממה שלומדים בזום – זה ללמוד איך אמא מגיבה כשהזום מתנתק בפעם השלישית ברבע שעה.


בשבת האחרונה קראנו את הפרשה שמכילה יותר מצוות מכל פרשות השבוע. פרשת "כי תצא" כוללת לא פחות ־מ־74 מצוות. כלומר, יותר מעשרה אחוזים מכל ה 613 מופיעים השבוע. הפרשה עוסקת בשלל תחומים שונים ומגוונים בחיינו: מלחמה ולשון הרע, גירושים וריבית, חקלאות וקבורה, מסחר וציצית.

אני רוצה להתעכב על שלוש מצוות שמופיעות בפרשה, ובדרך כלל לא זוכות לתשומת לב. אף אחד לא מפגין בגללן, אף אחד לא יוזם משבר קואליציוני. אלה דברים שביומיום לא נחשיב דווקא אותם כמצוות, אבל התורה מקדישה להם השבוע מקום רב:

* "כִּי  תִבְנֶה ביִת  חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ  מַעֲקֶה  לְגַגֶך

בחנוכת הבית נהוג לקבוע מזוזה, לא מעקה. מי מתייחס ברצינות למעקה של בית? אנחנו לא רגילים לתפוס את כללי הזהירות הבסיסיים כמצוות, אבל לשים מעקה, להתקין סורגים, לבדוק אוויר בגלגלים או לחגור חגורת בטיחות – כל אלא אינן המלצות, אלא מצוות קדושות. הרמב"ם מסביר כיצד ממצוות מעקה אנחנו לומדים להיזהר בכל דבר ברשותנו שעלול להזיק לאחרים, חלילה.

* "לֹא תוּכַל  לְהִתְעַלֵם" – התורה מפרטת כמה חשוב להשיב אבדה לבעלים, עד כדי כך שאם נראה חפץ נטוש – פשוט לא נוכל להתעלם ממנו. אם ראינו סלולרי זרוק או תיק או ארנק שנשכחו, אסור להסב מבט. אי־אפשר להתעלם.

* ּ "לֹא תַעֲשׁק  שָׂכִיר  עָנִי  וְאֶבְיוֹן... בְּיוֹמוֹ  תִתן  שְׂכָרוֹ " – הלנת שכר אינה מושג מודרני. זהו מאבק עתיק, לשלם לאדם בזמן על העבודה שביצע, ולא בשוטף פלוס נצח.

לשים מעקה, להשיב אבדה, לשלם שכר. כמה פשוט, כמה לא מובן מאליו. שבוע טוב.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".