קורא מסור שלח אליי השבוע קטע מביך מהארכיון. רק לא מזמן, לקראת כינונה של ממשלת האחדות, כשבישראל היו אפס נדבקים ביום בקורונה, כתבתי כך:

"ישראל התגברה גם על המשבר הפוליטי הגדול בתולדותיה וגם על המשבר הבריאותי המאיים בתולדותיה."

זו אכן הייתה אז התחושה. שנתניהו וגנץ הצליחו לשים בצד את המשקעים ולייצר ביניהם אמון ושיתוף, וגם שהגל הראשון חלף ובקרוב נחזור לשגרה.

ארבעה חודשים אחר כך, שני המשברים המטרידים עדיין מלווים אותנו, ובגדול. בשני התחומים אנחנו צריכים יותר יציבות ואמון. בשניהם אפשר לאחל: רפואה שלמה.

אבל עכשיו נכנסנו לחודש אלול, לתקופה של סליחה, מחילה והתחדשות. אלול מסמן לנו כיוון חדש: את רוב האנרגיה ותשומת הלב השקענו, מאז תחילת הקורונה,  החוצה. כלפי נתניהו וכלפי גנץ, כלפי פרופ' גמזו ופרופ' לס, כלפי התקשורת, המפגינים בבלפור, הרשתות החברתיות, כל מה שבחוץ. אלול קורא לנו להפנות את המאמץ לשני כיוונים חדשים ‐פנימהולמעלה.

פנימה ‐אל תיקון עצמי. לבדוק כל אחד קודם כל את עצמו ולא את האחר, לנסות לבדוק מה יש לשפר בבית פנימה לפני שאנחנו מטיפים לכל העולם. לא סתם הטקסט המרכזי ביום כיפור הוא "אשמנו, בגדנו". לא מה הם עשו לא בסדר, אלא מה אנחנו. כאן, בהתבוננות העצמית, אנחנו באמת יכולים לשנות ולהשפיע.

ולמעלה ‐בתפילה, בתקווה, בבקשה. שיפהושונהתהא השנה. זה חודש של סליחות, שופרות ופיוטים. לא נוכל להתכנס שוב יחד, רבבות, ברחבת הכותל, אבל נוכל לזעוק מעלה, כל אחד ממקומו, בתחינה להסרת המגפה העולמית הנוראה הזאת ולשיפור בריאותי, כלכלי ונפשי לעולם כולו. נדמה לי שמעולם לא אמרנו "שנה טובה" וכל כך התכוונו לכך.

***

עשרות אנשים חולפים על פנינו מדי יום, כמה מהם אנחנו רואים באמת? עשרות אנשים חיים סביב הבית שלנו, כמה אנחנו שמים לב אליהם?

בתקופת הקורונה חלה עלייה חדה במספר האנשים הגלמודים שנפטרים בביתם, בלי שאף אחד יודע. במחצית הראשונה של 2020 נמצאו 78 נפטרים כאלה.

מתנדבי זק"א ומד"א מגיעים רק כמה ימים אחר כך, לרוב בגלל דיווחי שכנים על ריח חריג, ומטפלים בגופה.

אסור לקבל מציאות שבה אנשים מתים לבדם, ללא נפש חיה דואגת לצידם. המתנדבים שמגיעים לפנות את הנפטרים מספרים לפעמים על התחושה שהגיעו לממלכת הבדידות. אל אנשים שחיו כמעט ללא קשר לשאר האנושות. בלי שכן שדופק מדי פעם לשאול מה נשמע, בלי טלפון מתעניין וסקרן שמאחל שבת שלום, בלי אף אחד שיודע שחי כאן מישהו ואף אחד שיודע שהוא כבר לא.

בפרשת השבוע השבת קראנו את פרשת "שופטים", ובו מתואר מצב שבו נמצאה גופת אדם, ולא ברור מי אחראי למותו. זקני העיר הסמוכה צריכים לצאת לנחל, להקריב קורבן, לרחוץ ידיים ואז להכריז: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו".

מה פשר הטקס? הרי אף אחד לא חושב כמובן שזקני העיר החשובים רצחו את האיש הזה. ובכל זאת, יש חשש שבעיר שלהם לא דאגו לו כראוי, וזו כבר אחריותם: האם בנינו עיר שבה לא שמנו לב לבדידותו והפקירנו אותו?

האם אנחנו אחראים בעקיפין לטרגדיה?

הטקס הזה, שמכונה "עגלה ערופה", לא מתקיים כיום, אבל המסר מהדהד: אסור שיהיו אנשים שקופים, שחיים לבד ומתים לבד. עלינו לפקוח עין כל הזמן ובטח בתקופה הנוכחית. אסור שהריחוק החברתי שהקורונה כופה עלינו יהפוך לניכור חברתי בין אדם לאדם. כשם שיש כעת נזקקים שצריכים מזון, יש נזקקים שצריכים תשומת לב.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".