כמי שסובלת מ-OCD (הפרעה טורדנית־כפייתית) אני אובססיבית לגבי מוּשלמוּת. הכל אצלי חייב להיות מושלם - אני צריכה להיות אמא ואשה מושלמת, העסק שלי חייב להיות מושלם, ניהול הבית שלי חייב להיות מושלם, הבריאות שלי חייבת להיות מושלמת. אם אני לא מצליחה לעמוד בסטנדרטים שהצבתי לעצמי - הצער שלי רב מאד.

לפני בוא הקורונה, החיים שלי היו די מסודרים והצלחתי בדרישות הגבוהות שהצבתי לעצמי. היתה לי שמרטפית שטיפלה בבת הארבעה חודשים שלי ועוזרת־בית שהגיעה בימי שישי - כך שיכולתי להתמקד בעבודה; עברתי סדרת שיעורים בחינוך - הרגשתי שהראש שלי עובד והיצירתיות שלי באה על סיפוקה; בקרתי בכל יום במכון הכושר להקל על הלחץ שלי; הלכתי לבית־הכנסת בשבתות כדי להטעין את מצבורי הרוחניות שלי; ומעל הכל, הייתי אשה די מדהימה לבעלי (אם יורשה לי להעיד) ואמא טריה. הרגשתי מאוזנת ושמחה.

ואז החלה עירי, לוס אנג'לס, להיסגר, וכה רבים מהרגלַי הטובים עפו להם מהחלון. התחלתי להסתחרר. פתאום אני כבר לא מסוגלת לעמוד בציפיות הגבוהות שלי מעצמי.

לא יכולתי לעשות ספורט, לא סיימתי את העבודות שלי, נשארתי ערה לילות שלמים צופה בחדשות. לא התאפרתי יותר; האמת? לא ממש היה איכפת לי איך אני נראית. הפסקתי לאכול בריא. הרגשתי פחות מחוברת לאלוקים. פתאום היה נורא מלחיץ להיות אמא ואשה.

ואז הגיעו האשמה והכעס והתסכול מכך שאני לא מושלמת. העולם היה מבולגן מדי, ואני הייתי נואשת לאי קטן של סדר. למה אני לא מצליחה להשליט סדר לפחות על החיים שלי?

ויום אחד, בערך חודש אחרי תחילת הַסֶּגֶר, נכנסתי לארון הבגדים של הילדה, התיישבתי על הרצפה והתפרקתי לגמרי. בכיתי עד אבדן נשימה. לקח לבעלי זמן רב לחלץ אותי מהתקף החרדה שלי.

ההתמוטטות שלי אירעה לא רק בגלל שהייתי תקועה בבית והעולם בחוץ הרגיש מפחיד ואינטנסיבי ומטורף, אלא גם בגלל שלא הפסקתי להתעסק עם זה שאני לא מספיק מושלמת: זה שהעולם התהפך זה לא סיבה שגם אני אתהפך. אין פה ויתורים. העובדה שנתתי לכאוס בחוץ להשפיע עלי היא סימן שאני כשלון.

לא משנה כמה מֶמִים קראתי על כך שעלינו להיות נדיבים כלפי עצמנו בימי הקורונה, לא משנה כמה פוסטים של חברים קראתי על כך שהמצב אצלם על־הפנים - זה פשוט לא עזר. הדרישות שלהם מעצמם כנראה נמוכות. אצלי זה לא יקרה. אם ארשה לדבר אחד להתפרק, כל החיים שלי יתפרקו.

ואז גיליתי משהו ברשת שמאד עזר לי. למדתי שכשנולד לָך תינוק - כמו שקרה לי באוקטובר האחרון - אַת ב"תקופה", אחת מתקופות החיים. במהלך התקופה הזו את לא ישנה יותר מדי, את אוכלת אוכל־מנחם, את עושה הרבה פחות ספורט מבדרך־כלל, ובאופן כללי את מזניחה את הטיפול בעצמך. והתקופה הזו עוברת בסוף, ושורדים אותה, ולמרבה הפלא אפילו מתגעגעים אליה כעבור זמן, כשאפשר להסתכל עליה במבט מרחוק.

אז החלטתי להתייחס אל הקורונה כאל "תקופה". לפני שהגיעה אלינו בדיוק הייתי בתקופה של לידה, ובתקופה ההיא ויתרתי לעצמי. הרשיתי לעצמי להיות לא מושלמת, עברו עלי שבועות בלי ספורט וימים בלי לחפוף את השיער. שיקעתי את עצמי בהווה הקסום של לידת תינוקת יפהפיה.

ראיתי אפוא את הקורונה כ"תקופה" שבה אוכל לבלות זמן רב יותר עם בעלי ובתי, לבשל מאכלים מושקעים, לצפות בתכניות האהובות עלי, לבחון מסלולי הליכה חדשים, להכיר חופים נסתרים, ולהרגיש שוב כמו נערה כשאני נשארת ערה עד מאוחר. בתקופת החיים הזו, אני לא צריכה לתפקד רגיל או להיות מושלמת. אף אחד לא מתפקד רגיל. העולם של כולם התהפך בן לילה. למה יש לי עדיין את כל הדרישות המוגזמות האלה מעצמי בעיצומה של מגפה עולמית?

השלמתי, לאט לאט, עם המצב החדש שלי. לא תכננתי לתת ל-OCD שלי לנצח אותי.

הגעתי למקום שבו רוב ההרגלים הבריאים שלי חזרו למסלולם, אבל אני לא מתמלאת אשמה אם אני לא מספיקה הכל ביום אחד. אני מקבלת את זה שיהיו ימים שבהם ארגיש שמֵנה כי אכלתי בלי חשבון, ויהיו כאלה שבהם אזכה לצאת להליכה קסומה ולנקות את הראש. לא אבדוק כל חצי שעה את רשימת המטלות שלי - וזה בסדר גמור. אף אחד לא עומד בכל המשימות שלו כל הזמן.

למדתי שהעולם אינו בשליטתנו ורק אלוקים יודע מה יקרה. שום כמות של מחשבות אובססיביות או טורדניות לא יכולה לשנות את העובדה הזו. וזה בסדר גמור; זה אפילו מנחם. הקורונה הזכירה לי שהכוח בידי אלוקים, ושבסוף, הכל לטובה.

אני, כנראה, לא אנצח את ה-OCD שלי. כנראה אמשיך להתמודד עם היותי לא מושלמת. אבל לעת עתה, אני בסדר עם זה.