כבר בגל הראשון, עוד לפני פסח, ברגע שהתפרסם ששערי נתב"ג ננעלו לכניסת מי שאינו אזרח מדינת ישראל – חשבתי על אלפי בנים ובנות מחו"ל שעלולים לפספס את ה"גאפ ייר" בישראל שהם כה מצפים לה.

גאפ ייר – בעברית: "שנת הפסקה" או "שנת רווח" – הוא מושג שלמדתי עליו לעומק כשגרנו בארצות הברית. למעשה,  אני יודע עליו מזמן. כל מי שמסתובב ברחובות ירושלים נתקל באינספור אמריקנים ואמריקניות שעושים שנה בארץ בישיבות ובמדרשיות לבני חו"ל. אבל מעולם לא ידעתי עד כמה השנה הזאת משמעותית בשבילם. חשבתי שזאת מין קייטנה ארוכה כזאת שנמשכת על פני שנה, של אמריקנים שבאים קצת ללמוד, והרבה לבלות, לטייל במצדה, לקבל את השבת בכותל, ולפקוד מקומות קדושים כמו קפה רימון במדרחוב או סטקיית מסוב בתחנה המרכזית.

אבל לא, אסור להיות ציניים כאן. בכלל, כשמדובר ביהודים אמריקנים צריך לשים בצד את הציניות. הם מאוד מתרגשים מכל דבר בחיים ולא מתביישים ברגש הזה. לא מדחיקים אותו, לא מסתירים אותו, לא מנסים לצאת קשוחים ומחוספסים. זה מאוד לא ישראלי. אנחנו הרבה יותר מתוחכמים, מפוכחים, אבל יש משהו מקסים בתמימות האמריקאית הזאת, ובטח כשמדובר בהתרגשות העצומה מארץ ישראל.

ואין דבר שמחבר אותם לישראל יותר משנת הלימוד הזאת כאן בארץ. אפשר להגיד בלי שום גוזמה שזאת חוויה שהולכת איתם עשרות שנים. כמעט לא היה אדם חובש כיפה שפגשתי בארצות הברית שלא סיפר לי בעיניים בורקות על השנה בישראל. ואני לא מדבר על צעירים שלמדו כאן לפני שנתיים- שלוש. אני מדבר על אנשים בני למעלה מחמישים, בשיא ההצלחה בחיים. אתם מוזמנים לדמיין את כל הקלישאות:

איש עסקים במשרד מפואר בקומה התשעים ומשהו בגורד שחקים במנהטן, מנתח בבית חולים נחשב, מרצה למשפטים באוניברסיטה יוקרתית. אנשים שעשו משהו בחיים. ועל מה הם מתרפקים? על השנה ההיא אי שם בגיל 18 בכרם ביבנה או בגוש עציון או בשעלבים או בישיבת הכותל או בנתיב אריה. נכון, ייתכן שהם דיברו איתי על זה כי אני באתי משם, מארץ ישראל. עם אנשים אחרים הם כנראה מדברים על דברים אחרים, למשל כסף. אני לא טוען שהם כל היום מונחים רק בזיכרונות מהישיבה. אני כן אומר, שלא משנה לאן הם הגיעו - זה ממש מגדיר הזהות שלהם. שלהם וגם של ילדיהם. כי רבים מהם, בעצם כולם, שולחים את ילדיהם לשנה בארץ, בתקווה שיחוו את אותה חוויה מכוננת. וגם את נכדיהם.

רגע, אם הגאפ ייר כה מכוננת ומשפיעה, אז למה היא משכפלת את עצמה בדור הבא, במקום לגרום לכך שהתלמידים יעלו לישראל ואז הילדים שלהם ילמדו בארץ לא רק שנה אחת אלא כל החיים? אז קודם כול, רבים וטובים אכן נשארים בארץ בעקבות אותה שנה. בהתחלה לשנה נוספת, ואז לעוד אחת ועוד אחת ועוד אחת. אבל המטרה של השנה הזאת היא לא רק עידוד עלייה. גם. אבל בראש ובראשונה,  המטרה היא עידוד התעלות. רגע אחרי הלימודים בתיכון, רגע לפני הכניסה לקולג' ומרוץ החיים, הם עוצרים הכול ונכנסים לאטמוספירה אחרת, של ישיבה בארץ ישראל. לטעום מ"תורת ארץ ישראל", כפי שהם אוהבים לומר בהתרגשות. לפגוש את מיטב הר"מים והרבניות, חדורי רוח שליחות, שלרוב עברו בעצמם מסלול דומה. לקבל טיפול אנטיביוטי שיחזיק ויחזק עשרות שנים, במציאות האמריקאית הלא פשוטה של לימודים ועבודה בתוך סביבה נכרית לחלוטין. לפספס שנה כזאת זה פספוס לכל החיים. במקרים מסוימים זה אפילו עלול להיות פספוס של כל החיים. עד כדי כך. בתוך המסה הגדולה של כ־17,000 התלמידים שקיבלו אישור להגיע לארץ, נמצאים לא רק תלמידים מזרם המודרן־אורתודוקס שבאים ללמוד בישיבות הציונות הדתית. אלא יש קבוצה גדולה גם של נוער לא דתי, שמגיע לארץ במסגרת תוכנית נעל"ה, או פרויקט 'מסע' של הסוכנות היהודית וגם צעירים שמגיעים ללמוד באוניברסיטאות בארץ.

לכן כל כך שמחתי השבוע לשמע הבשורה שהמחזור של זמן-אלול 2020 לא הולך לפספס את השנה בארץ. שאחרי מאמץ רב נמצא המתווה המחמיר שקיבל את אישור משרד הבריאות.

אגב, אם אתם שואלים אותי, צריך להעלות לדיון את כל נושא פתיחת שערי מדינת ישראל ליהודים מכל העולם, בכל גיל ובכל מצב. אנחנו מדינת העם היהודי, לא מדינת כל אזרחיה, ואם יהודים נמצאים במצוקה בעולם ורוצים לבוא הנה כי כאן יותר טוב, ראוי לקבל אותם בזרועות פתוחות. סליחה, במרפקים סגורים. ושוב, הכול מתוך אחריות ובשיא הזהירות הנדרשת.

השבוע, בעקבות שיתוף פעולה נדיר של ראשי כ־130 מוסדות תורניים, הן של החרדים והן של הציונות הדתית, יצא המהלך הזה אל הפועל. גם אם לא היה מגיע לפה יהודי אחד, עצם האחדות הנדירה הזאת סביב לימוד תורה היא דבר מרגש ומעודד בימים אלה, והלוואי שתימשך גם הלאה.

אז ברוכים הבאים, אחים ואחיות יקרים. אנחנו כל כך שמחיםומתרגשים שבסוף באתם. כל רגע בשנת הישיבה או הסמינר שלכם בארץ הולך להיות משמעותי ובלתי נשכח, אפילו יותר ממה שתכננתם.

הרב ראובן טרגין, שהיה ממובילי המהלך הזה וקיבל השבוע את הקבוצה הראשונה לישיבת הכותל, קבוצה שנכנסה מיד לבידוד ובעצם התחילה שם השבוע את זמן אלול, אמר להם כך: "בכל שנה זה היה מובן מאליו לבוא לכאן, אבל עכשיו אנחנו מבינים שצריך השתוקקות. ארץ ישראל נקנית בייסורים.

פתאום זה לא מובן מאליו. אתם תדעו השנה להעריך כל רגע שלכם פה. הרב ישראל רייזמן, מראשי ישיבת 'תורה ודעת', סיפר לאחרונה שהוא היה מגיע כל שנה בקיץ לארץ ישראל, ועכשיו הוא לא יכול. הוא אמר שהוא מרגיש שהדלת נסגרה, והוא נמצא בצד הלא נכון של הדלת. אתם נמצאים בצד הנכון. זכיתם".

מתוך הטור השבועי ב"בשבע".