סת' היקר,

אני יודע שמעולם לא התיימרת להיות היסטוריון, תיאולוג, פילוסוף או מלומד. אתה שחקן וקומיקאי מפורסם. עד שבוע שעבר, פחות או יותר נשארת בתחומי המומחיות שלך.

אני לא יכול להאשים אותך על כך שהתארחת בפודקאסט של מארק מרון, כדי לדבר על הסרט החדש שלך – אחרי הכל, למרון יש הרבה יותר מאזינים בהשוואה למספר הצופים בתוכניות בכבלים. הסרט החדש שלך, American Pickle, הוא פנטזיה מרתקת למדי עם "הוּק" יהודי שיכול לשאת בחובו מסר חשוב. זהו סיפורו של גבר יהודי פשוט בשם הרשל גרינבאום שעובד במפעל לחמוצים בברוקלין, נופל לתוך מיכל מי מלח ונשאר שם, משומר לחלוטין למשך 100 שנה, עד שהוא שב לחיים כדי לפגוש את הנין שלו, ששמו בן, בברוקלין של ימינו. אין לי שמץ של מושג איך הגעת לרעיון, אבל לדעתי זו יכולה להיות הזדמנות מעניינת להתמקד בקשר בין הדורות כמו גם בנס המופלא והמיסטי של הישרדות היהודים.

כפי הנראה, תקוותי הייתה בגדר תקוות שווא. סת', בילית שעה מהפריים טיים, כשמיליוני אנשים מאזינים לך, כשאתה תוקף את חבריך היהודים, מפרש בצורה מוטעית את , מכפיש את ישראל והישראלים, משמיץ את היהדות ובמילים שלך, מעיד על כך ש"דת זה דבר מטופש" ו"למען השימור של העם יהודי, אין היגיון ב[קיומה של] ישראל". 

אינני יכול שלא לתהות כיצד היו מרגישים הסבים שלך, שלימדו אותך על אנטישמיות, ביחס להופעתך, אילו ניתן היה לשמרם במי מלח ולהחזירם לחיים בדומה לגיבור הסרט שלך. עם זאת, אני כן יכול לספר לך, על עליצותם הגדולה של שונאי יהודים בעקבות הופעתך המחפירה. אתר החדשות השמאלני, Mondoweiss, בעריכה משותפת של העיתונאי פיליפ וייס ואדם הורוביץ – שני מייסדים יהודיים שמתארים את עצמם כמתקדמים ואנטי-ציוניים – הגיבו להצהרותיך בפרסום הכותרת הבוטה " לדברי סת' רוגן, ישראל מגוחכת, מיושנת ומבוססת על טיהור אתני, אבל הוא חושש לומר זאת ליהודים אחרים". ברור שהחשש לא היה גדול מספיק כדי למנוע ממנו לשתף את דעותיו בפודקאסט בעל מספר ההאזנות הגבוה ביותר בעולם.

יש לך מחויבות לחשוב לפני שאתה מדבר ולהכיר מעט את העובדות לפני שאתה מוציא את דיבתם של אנשים.

סת', אני לא מתכוון לנפח לך את האגו, אבל בתרבות ממוקדת סלבריטאים כמו זו שלנו, מה שאתה אומר הוא בעל חשיבות, ומה שאתה טוען שהוא האמת עלול – לרוע המזל – להשפיע על דרך החשיבה של אינספור אנשים. יש לך מחויבות לחשוב לפני שאתה מדבר ולהכיר מעט את העובדות לפני שאתה מוציא את דיבתם של אנשים. כמה נורא, סיפרת למיליונים, ש"האכילו אותי כמות אדירה של שקרים לגבי ישראל כל חיי! הם מעולם לא סיפרו לי ש- 'אה, דרך אגב, היו שם אנשים קודם לכן'. הם גרמו לזה להישמע כאילו ישראל פשוט חיכתה שם, כאילו הדלת (מילה גסה) פתוחה. הם שוכחים לכלול את העובדה הזו באוזני כל יהודי צעיר".

אני מבין שאתה לא מלומד, סת'. נראה שזה היה הלם בשבילך לגלות שלמעשה היו אנשים אחרים שחיו כאן בארץ (פלשתינה) חוץ מהיהודים. תן לי להסביר לך איך זה קרה.

רק לפני ימים ספורים ציינו את תשעה באב. במשך אלפי שנים, יהודים ברחבי העולם צמו והתענו ביום אבל. אנו בוכים על מה שהיה לנו פעם. אבותינו התיישבו בארץ שאלוהים הבטיח לבימי התנ"ך. שם שנים-עשר שבטים הפכו לעם. שם היו לנו נביאים שלימדו אותנו, כמו גם את שאר העולם, כיצד לחיות חיי קדושה, צדק ויושר. ושם בנינו מקדש לאל כדי להביא את נוכחותו אל פני האדמה, כדי שערכיו וחוכמתו יאירו את דרכו של כלל המין האנושי.

בתשעה באב הרסו הבבלים את בית המקדש ושלחו אותנו לגלות הראשונה שלנו. אולם אנו בכינו על נהרות בבל וסירבנו לשכוח את ארץ מולדתנו. חזרנו אליה ובנינו אותה מחדש. זכינו לראות את תהילתו של בית מקדש נוסף. ושוב למדנו שאלו המשמשים כמצפונו של העולם יהיו שנואים. בית המקדש השני הוחרב על-ידי הרומאים ובצירוף מקרים מחריד – או כפי שאנו רואים זאת, ביטוי לכך שאלוהים מנהל את העולם – תאריך החורבן היה פעם נוספת תשעה באב. שוב אולצנו לצאת לגלות. 

להיסטוריה יש אירוניה בלתי רגילה. מסע הצלב הראשון הוכרז על-ידי האפיפיור אורבן השני ב- 20 ביולי, 1095, והוביל למותם של 1.2 מיליון יהודים. התאריך העברי? תשעה באב. ב- 1492, הגיע עידן הזהב של ספרד לקיצו כשהמלכה איזבלה ובעלה המלך פרדיננד ציוו על גירוש ספרד "למען תהילת הכנסייה והדת הנוצרית". צו הגירוש העניק ליהודים ארבעה חודשים בדיוק כדי להסדיר את ענייניהם ולעזוב את המדינה. מה היה התאריך העברי שממנו ואילך לא הורשו יותר יהודים להישאר בארץ בה התקבלו בברכה ושגשגו במשך מאות שנים? כמובן, תשעה באב.

ואף על פי כן, היהודים מעולם לא התייאשו. מעולם לא ויתרנו על "הדת המטופשת" שלנו או על זכותנו לחזור לארץ אבותינו – מקום, סת', שנראה אולי מיותר בעיניך, כיוון שלדעתך ניתן להסתמך על חופי מבטחים אחרים למרות ההיסטוריה שלנו של דיכוי, גלות ושואה.

כשד"ר חיים ויצמן, שהפך בהמשך לנשיא הראשון של מדינת ישראל, נפגש עם לורד בלפור, ראש הממשלה לשעבר של בריטניה, והסביר לו את הרעיון הציוני, שאל אותו בלפור מדוע התנגדו היהודים לתוכנית אוגנדה כתחליף לפלשתינה. ויצמן השיב: "לורד בלפור, נניח שהייתי מציע לך את פריז במקום לונדון, האם היית מסכים?" "אבל", השיב בלפור, "ד"ר ויצמן, לונדון היא שלנו".

"זה נכון", השיב ויצמן. "אבל ירושלים הייתה שלנו כשלונדון היתה עדיין ביצה".

סת', אולי באמת כדאי שתחקור קצת יותר את ההיסטוריה של העם שלנו. נכון, היו אחרים בפלשתינה. אולם אפילו עולם שונא-יהודים הכיר איכשהו, באורח פלא, תחילה באמצעות הצהרת בלפור ובהמשך באמצעות ההצבעה באו"ם, שבתוך ים המדינות הערביות שהוקמו יש ליהודים זכות לפחות לפיסת אדמה זעירה שיוכלו לקרוא לה מדינה, פיסת אדמה עם היסטוריה של קשר שנמשך אלפי שנים, במימד הפיזי, הרוחני והרגשי.

הסיפור הבא הוא קרוב לוודאי מפוקפק, אך המסר שלו, סת',  הוא אמת שאמורה לדבר ישירות לליבך. הלך פעם ברחובות פריז בתשעה באב. בעודו חולף על-פני בית כנסת, הוא שמע קולות בכי ואבל. "מה קורה פה?" שאל נפוליאון. שלישו הסביר שהיהודים מתאבלים על אובדן בית המקדש שלהם. "מתי זה קרה?", שאל נפוליאון. "לפני 1700 שנה בערך", השיב השליש.

נפוליאון היה ספקני. "ללא ספק, עם שמתאבל על אובדן מקדשו במשך זמן כה רב", אמר, "ראוי לראותו נבנה מחדש". 

בתשעה באב האחרון, התאבלתי על שני המקדשים שנהרסו ועל הטרגדיות הרבות האחרות שנגרמו לנו כתוצאה ממעשי הזוועה של אחרים. בכיתי על חוסר הרגישות, חוסר ההתחשבות וגם, למרות שאני שונא להודות בכך, על הטיפשות של העם שלנו. כמה מכאיב שהיהודים בדור שאחרי השואה אינם מצליחים להכיר בכך שהתאבדות יכולה להיות הרסנית לא פחות מרצח.

סת', האם תרשה לי להדריך אותך ולסייע לך לגלות מדוע אתה טועה טעות חמורה ביחס לישראל, ביחס ליהדות וביחס להרשל גרינבאום – שנמצא שם בתוך מעמקי נשמתך?

אשמח מאוד להזדמנות ללמוד איתך.

בכבוד רב,

בנימין בלך