יצא לי לשמוע השבוע את אסף ליברמן, תל אביבי, בוגר גלי צה"ל, איש תאגיד השידור הציבורי, בערוץ 7. נושא השיחה איתו היה 'המקום', המרכז ללימודי יהדות שפועל בשנים האחרונות בלב תל אביב.

זה נשמע ככה: "אתה מתלמידי 'המקום'?", פתח המראיין יוני קמפינסקי, וליברמן ענה: "בימי הקורונה זה קצת בעייתי, אבל כן, אני גאה שאתה מכנה אותי ככה".

איך התחיל הקשר שלו עם 'המקום'? "היה איזה יום כיפור אחד שבו השכן שלי, מהבניין המרכז־תל־אביבי שבו גרתי בזמנו, חזר מבית כנסת. אנחנו חילונים שקצת מתעניינים ביהדות, אז לפעמים אנחנו מדברים אחד עם השני כמו משתמשי סמים קלים, ושואלים:

'יש לך מקום? יש לך כיוון לבית כנסת? יש לך מקום ידידותי גם לאנשים כמונו?' אז הוא 'אירגן' אותי... הוא סיפר לי על 'המקום'. התעניינתי וראיתי שיש שם שיעורי גמרא, ואמרתי: וואלה, מעניין. אז הגעתי".

"מה זה בשבילך ללמוד גמרא, זה לראש או לנשמה?", שואל קמפינסקי, וליברמן עונה: "זה מעניין, כי אני גדלתי בבית מאוד־מאוד־מאוד־מאוד־מאוד חילוני. מאוד. דת הייתה משהו מאוד מאיים. בוא נגיד, הפחד הכי גדול של אבא שלי היה שהילד מתישהו יחזור בתשובה. זה באמת היה כמו הקטסטרופה הכי גדולה שיכולה להיות. בשכונה הירושלמית שבה גדלתי, גרתי בבניין שהכול מסביב הלך ונהיה יותר ויותר דתי, ואפילו חרדי. לקראת יום כיפור, אחד השכנים החרדים ריתך את המחסן של האופניים כי הוא לא רצה שאף אחד ייסע באופניים בכיפור, ואבא שלי פרץ את המנעול ביום כיפור ושחרר את האופניים. הכול היה בתחושת מצור של אנחנו החילונים נגד מה שלימים יקראו 'הדתה'".

חתיכת זיכרון ילדות הוא הביא פה עכשיו. סצנה קולנועית. חרדי קנאי מרתך את המנעול של המקלט הציבורי או מה שזה לא היה, כדי למנוע מכל ילדי הבניין לקחת את האופניים ולנסוע, ואז השכן החילוני, בשיא היום הקדוש,  פורץ את המנעול ומשחרר באחת לכל הילדים את האופניים. פתח לנו שער בעת נעילת שער. אחרי חוויה מכוננת כזאת אני כנראה הייתי בורח מכל מה שעולה ממנו ריח של יהדות, (או של אופניים).

אבל לא ליברמן: "רק לפני כמה שנים, כשנסעתי לארצות הברית לנסיעה לימודית, גיליתי שבניקוי הרעשים האישיים והפוליטיים והמשקעים מהעבר, זה מאוד מעניין אותי, ומאוד חסר לי ברקע שלי. קודם כול, לנסות להתחבר ולנסות לדלות משהו מהאוצרות היהודיים שפספסתי במהלך חיי. וגם לנסות להבין משהו מדברים שתמיד חשבתי שאני לא מתחבר אליהם, מהעולמות הרוחניים, לנסות לראות למה אני מסוגל להתחבר ברמה הדתית".

איזה מונח יפה זה, "ניקוי רעשים". אני חייב להתחיל להשתמש בו. הרי כל השיח שלנו על יהדות ותורה ומצוות ואמונה ושבת, מלא כל הזמן ברעשי רקע: הדתה, הדרה, ליבה, גיוס, גיור, כפייה דתית, נשות הכותל, חוק המרכולים. כמה רעש. וזה רק מהתקופה האחרונה.

ואפשר לעצור רגע, לעשות 'השתק', או אפילו רק להנמיך טיפה, להקשיב לעצמך, לחיים שלך שבעצם כל הרעש הזה החריש כל השנים את אוזניך ופספסת המון דברים טובים.

"אבל כאיש תקשורת ששומע, וגם משמיע, הרבה פעמים את המילה 'הדתה', זה לא הרתיע אותך?", לא מוותר קמפינסקי.

"מאיזו בחינה?", מחזיר ליברמן בשאלה. "שאולי מנסים להחזיר אותך בתשובה", מסביר קמפינסקי, וליברמן צוחק. "אה, תראה, אני לא רוצה להתייחס למילה הזו לא לחיוב ולא לשלילה. לא בזלזול ולא באובר־רצינות. אבל ברמה האישית שלי, לא ברמה הפוליטית, אם מישהו חושב שהוא יכול להחזיר אותי בתשובה אז סבבה. בוא. אני קורא לכל הצופים, מי שיכול להראות לי את האור ולהוביל אותי לאיזו התגלות א-לוהית ולהראות לי משהו שטרם ראיתי שיוביל אותי לחזרה בתשובה – אז תפאדל. בבקשה. אני נכון לכל ניסיון, ובניגוד לעברי ולילדותי, אני לא רואה בחזרה בתשובה דבר נורא כל כך".

"וכשחברים שלך שומעים על 'המקום' ועל מה שאתה עושה שם, הם שואלים אם מנסים להחזיר אותך בתשובה?", שואל קמפינסקי.

"אין שיח כזה", עונה ליברמן נחרצות. "אנשים ששומעים שאני לומד גמרא מתלהבים, רוצים לבוא גם ושואלים איפה עושים את זה.  בסוף, אנשים מתעניינים. אנשים לכל הפחות אוהבים דעת ואוהבים העמקה. אני לא חי בסביבה כזו שבה אומרים לי: 'מה, הולכים להחזיר אותך בתשובה?'. אולי אבא שלי עדיין קצת, אבל בין חברים – ממש ההפך".

"לסיום, באיזה דף אתה אוחז, באיזו מסכת?" שואל המראיין. חיוך מתנצל: "בגלל הקורונה כבר כמה שבועות לא הגעתי לגמרא. תפסת אותי. הגעתי לטקסטים אחרים, אבל אני מודה שגמרא כבר מזמן לא פתחתי. לא יודע אם מותר להגיד את זה במסגרת הזו. מקווה לחזור בהקדם".

אוף עם הקורונה הזאת. אז גם את 'המקום' סגרו עכשיו? חבל. רגע, למה בעצם שלא יעברו ללמוד שם גמרא במתווה הקפסולות? מה, רק לתלמידי ישיבות מגיע? מה עם אסף ליברמן והחברים שלו? אין, מישהו חייב להרים את הכפפה ולפרוץ את המנעול.

מתוך הטור השבועי ב"בשבע".