רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

אקטואליה

עצה של יהודי שחור ביחס למלחמה בגזענות

י״ט בסיון ה׳תש״פ י״ט בסיון ה׳תש״פ 11/06/2020 | מאת ד"ר איווט אלט מילר

כאחד שגדל כיהודי אורתודוקסי בשיקגו, לב פרלוב היה עד ממקור ראשון לגזענות.

לב ברוך פרלוב הוא סמל ראשון בצה"ל. העברית והאנגלית בעלות המבטא האתיופי הקל שבפיו עשויות לגרום לאנשים לחשוב שהוא ישראלי "טיפוסי" ממוצא אתיופי שממלא את חובתו בהגנת המדינה היהודית. אולם הרקע של לב - ושמו בעל הצליל האשכנזי מעיד על כך - רחוק מלהיות רגיל.

בשנת 2005, בגיל 10, הוא אומץ על-ידי משפחה יהודית אמריקאית ובילה חלק גדול מילדותו בפרבר אמיד של שיקגו, שם למד בבתי ספר ציבוריים והן בבתי ספר יהודיים, והשתלב בקהילה היהודית האורתודקסית והמגובשת מאוד. לב, בדומה לאחיו שגם הם אומצו מאתיופיה, עבר גיור אורותודקסי. בראיון בלעדי שהעניק לאחרונה ל-  Aish.com  סיפר לב על החוויה של חיים באזור שרובו לבנים, הגזענות שחווה, ומה הוא רוצה שאנשים יידעו ברגע זה על גזענות ועל הדרך להילחם בה. 

"אני זוכר די טוב שכילד צעיר חייתי בבית יתומים באתיופיה", הוא נזכר. הוא ראה סרטים על ניו יורק וחשב על אמריקה כמקום קסום. אך משהגיע הזמן לעזוב את אתיופיה בפועל ולעבור לארצות הברית כדי להצטרף למשפחה חדשה, הוא היה מלא חששות.

"כשהגעתי לאמריקה נעתקו המילים מפי", אומר לב. "זה היה חלום שהתגשם". "באתיופיה, הבית שלי היה בגודל של חדר". לפתע, היה לו בית יפה וכל דבר שיכול היה להעלות על דעתו. יתרה מכך, כעת היו לו שני הורים אוהבים וסביבה יהודית חמה שקיבלה את פניו. בשבת השנייה שלו באמריקה, לב הלך לבית הכנסת עם הוריו. "מהרגע שהגעתי לבית הכנסת, בשבוע השני אחרי שאומצתי, הרגשתי מאוד נוח". העובדה שהוא מאתיופיה לא גררה בעקבותיה מבטים תמוהים או הערות שליליות. "כולם התייחסו אליי כאדם שונה אך שווה-ערך: לא מישהו שצריך ללטוש בו עיניים". 

החמימות והקבלה העניקו ללב תחושה חזקה של ביטחון ושל בית, אולם מהר מאוד הוא הבין שבמובנים רבים, להיות בעל עור שחור באמריקה פירושו התמודדות בלתי פוסקת עם גזענות, דעות קדומות ועוינות - שנותרות בלתי נראות לאנשים שאינם שחורים. 

הפעם הראשונה שבה הרגיש לב שמזלזלים בו כתוצאה מצבע עורו הייתה בקניון, שבו קבע להיפגש עם חבר. לב הגיע מוקדם וחיכה לחברו. לבושו היה נקי ומסודר, זוכר לב, בדומה לשאר הקונים בקניון. אבל נראה היה שלאישה שניגשה אליו לא היה אכפת. "היא הסתכלה עליי ועצרה", הוא נזכר. איכשהו, ילד צעיר במקום ציבורי הומה אדם, פשוט בגלל שהוא שחור, נראה לה איום. היא הורידה את התיק שלה מכתפה והעבירה אותו לצד השני כדי שלא יהיה קרוב ללב, בזמן שחלפה על פניו. 

לא הייתה זו הפעם האחרונה בה שפטו אותו באופן שלילי בגלל צבע עורו. אולם לב הדגיש שהניסיון שלו שונה מאוד מזה של רוב האפריקאים האמריקאיים. "לאפריקאים אמריקאים יש היסטוריה שלמה באמריקה - באתיופיה, אין היסטוריה דומה של עבדות או גזענות. אתה לא באמת מרגיש את זה עד שאתה לא מגיע לאמריקה". עם זאת, ברגע שהגיע לאמריקה, לב נדהם מהמידה שבה אנשים עסוקים בצבע העור שלו. 

באחד החודשים הראשונים שלו בבית ספר אמריקאי, נכנסה עובדת סוציאלית לכיתה. לב היה הילד השחור היחיד בכיתה - אחד מתוך קומץ ילדים שחורים בבית הספר - והיא ביקשה ממנו לצאת איתה מהכיתה כדי לשוחח. היא הסבירה לו שחודש ההיסטוריה השחורה מתקרב ושהיא רוצה לדעת מה הוא חושב בנדון. "הרגשתי די נעלב", הוא זוכר. "למה צריך להקדיש חודש שלם כדי לייצג את השחורים? מה לגבי שאר 11 החודשים בשנה?" ומדוע היא מדברת עמו, ילד בן 10, מחוץ לכיתה ומבקשת ממנו ורק ממנו לחשוב על זה?

לב מזהיר כי ברגע שאנו מתחילים לנקוט בכל אמצעי הזהירות האלה ביחס לשחורים, מנסים "ללכת על קצות האצבעות" סביבם כדי לא לפגוע ברגשותיהם, אנו למעשה מסתכנים ביצירת פער בין אנשים ומדגישים את ההבדלים בצבע, במקום ליצור קרבה בין אנשים. כשלב נשאל מה יכולים לבנים לעשות כדי להתגבר על גזענות, הוא אומר בפשטות: "תחשבו עליהם כנורמלים". הוא שם לב שהרבה לבנים בעלי כוונות טובות נכשלים בדיוק בנקודה זו, בשעה שהם יוצאים מגדרם ומנסים להיות יותר מדי נחמדים או להראות כמה אין להם דעות קדומות. "בסופו של דבר אנחנו בני אדם. אנחנו לא יותר מיוחדים מאחרים - אנחנו בדיוק כמוכם. יש לנו את אותן זכויות, הכל אותו דבר - רק צבע העור שונה".

הוא שם לב שהנחישות של אנשים מסוימים לא להעליב יכולה דווקא להעלות את הסבירות לכך שהם ידגישו את ההבדלים וינהגו בגזענות מבלי משים. 

הוא זוכר פעם אחת בכיתה, כשהמורה הקריאה קטעים מתוך ספר בנושא העבדות. "זה היה ספר שנכתב מנקודת מבט של אדם לבן", נזכר לב. "המורה הקריאה מהספר ואמרה מילה שבה נהגו לכנות את השחורים. ראיתי שהיא הקריאה את המילה מהספר והסתכלה עליי". המורה עצרה, אולי היא הייתה נבוכה, ובאותו רגע כל הילדים כולם הפנו את מבטם ולטשו עיניים בלב. לפתע, הגזענות בספר הייתה נוכחת בכיתה במלוא עוצמתה. "ברגע שאתה שולח מבטים ועוצר אחרי שאתה אומר את המילה הזו, אתה נותן לזה כוח… ככה, בצעדים קטנים, אתה מפריד אנשים זה מזה". מה שהתחיל כמבוכה של מורה שהקריאה את המילה הלא יפה בנוכחותו, גדל והפך לתחושה כאילו מילים נתעבות אלה תקפות איכשהו גם לגביו. 

הכינוי המגונה לשחורים המשיך לייסר את לב ככל שהתבגר. היו ילדים שנראו נחושים בדעתם להעיר הערות גזעניות על לב. השימוש החופשי במילה זו בכמה שירי ראפ העניקה להם את הלגיטימציה המושלמת לחזור על עלבון זה תחת סוג של חסינות, תוך שימוש במסווה כביכול של שירת שירים פופולריים. 

כנער מתבגר, הילדים - כולל כמה מבית הספר היהודי שלו - היו שרים בסביבתו שירי ראפ המכילים את אותה מילת גנאי. בכל פעם שהיו מגיעים למילה זו בשיר, היו נוהגים לעצור ולהסתכל על לב. לפעמים היו דווקא צועקים את המילה בקול רם יותר מאשר שאר המילים. לב היה מעמיד פנים שאינו שומע, אולם הכאב היה נורא. הוא רצה להיאבק בהם, אולם הוריו עבדו עמו ושכנעו אותו לא לעשות זאת. הם יעצו לו להיות סבלני ולדבר עם האנשים שהעליבו אותו. "הם לימדו אותי סבלנות, סבלנות היא מה שעזר לי לעבור את זה". 

"השימוש במילה הזו ממש מקפיץ אותי", הוא אומר. יש כל כך הרבה מטען שלילי היסטורי שקשור למילה הזו, שברגע שלב למד על כך יותר, השימוש בה גרם לו כאב גדול עוד יותר. אפילו כיום, כשהוא חי בישראל, כשהוא שומע את המילה במוסיקת ראפ, הוא מנסה ללמד אנשים לא לחזור על כך. "הישראלים נהגו לומר זאת בסביבתי עד שהסברתי להם את ההיסטוריה - אמרתי שזו מילה שאינה משמשת כתיאור חיובי". 

רבים מהאנשים המפרסמים כיום פוסטים במדיה החברתית בארצות הברית ומדברים על כך שהם רוצים לעזור לסלק את הגזענות ייטיבו לעשות אם יקשיבו לאזהרה זו: שמות גנאי, גם אם משמשות לכאורה בצורה "אמנותית", הם מילים מלאות שנאה שאסור להשתמש בהן לעולם. 

בפעמים אחרות, התבדחו ילדים על צבע עורו של לב ומוצאו האתיופי. גם כשהרגישו שהם פשוט מצחיקים, הערותיהם חסרות הרגישות גרמו ללב פעמים רבות לחוש לא שייך. סוג זה של גזענות היה נפוץ במיוחד בקהילה היהודית, הבחין לב. "בבית הספר הייתי אחד הילדים המהירים ביותר, אחד החזקים ביותר, והם השתמשו בזה כדי לצחוק עליי", נזכר לב. "'אה, הוא יכול לרוץ כי הוא שחור או אפריקאי' - בדיחות כאלה". סטראוטיפ נפוץ נוסף שלב הבחין בו היה שהוא אוהב מוסיקת ראפ - "הם רוצים שהסטראוטיפ הזה (של ראפרים) יהיה נכון לגבי כל אדם שחור", הוא מציין. אולם הכללות נרחבות אלה שוללות משחורים את האינדיבידואליות שלהם ומרמזות על כך שכל השחורים איכשהו דומים רק בגלל צבע עורם.

לעיתים, ההומור היה עוקצני בצורה יותר גלויה. היה מקרה בתיכון שבו הגיע לב לבית הספר כשהוא לובש חולצה שחורה. "היי לב, תלבש חולצה!" הקניטו אותו כמה תלמידים. המורה לא אמר דבר. 

אחרי התיכון, לב עלה לישראל. אמו ישראלית והוא גדל מתוך אהבת ישראל כמולדת העם היהודי. "עליתי לארץ בגלל העם היהודי ובגלל הוריי", הוא מסביר. "ההורים שלי נתנו לי כל מה שיכולתי לרצות ולחלום עליו באמריקה, ויותר מכך. העלייה לישראל היא סוג של תודה להם". הוא רצה גם לשרת בצה"ל ולהגן על מדינתו.

לב נתקל בגזענות גם בישראל. הוא שם לב שישראלים ממשפחות אתיופיות מאמצים לעיתים את התרבות האפריקאית אמריקאית, מתוך אחווה עם תרבות שגם היא סובלת מגזענות. הוא מייעץ לחבריו האתיופיים בישראל לאמץ את התרבות היהודית העשירה במקום זאת. "יש לכם תרבות שונה, אתם גדלתם באופן שונה", הוא מסביר. עם זאת, ההזדהות יכולה להיות חזקה, בשעה שיהודים אתיופים רואים מרחוק מה חווים השחורים באמריקה ומכירים בכך שיהודים ממוצא אתיופי חווים גם הם גזענות ואלימות משטרתית בישראל. 

הן בארצות הברית והן בישראל, לב מצא שגזענות היא דבר נפוץ. "זה קורה בכל יום, זה קורה בכל שנייה - סוג כזה של גזענות קלה (של בדיחות או עקיצות קטנות). זה מרחף באוויר. אנשים מנסים לנפנף את זה, אבל כל עוד זה קיים, הגזענות תישאר". לב התחיל להתייחס לכך, להצביע על דוגמאות קטנות של גזענות והנחות גזעניות כשהוא רואה אותן - והסתבר לו שכל יום יש לו מה להעיר.

הוריו ואחיו של לב עדיין מתגוררים בפרברי שיקגו והוא עוקב אחרי החדשות מקרוב, קורא על המחאות כנגד רציחתו של ג'ורג' פלויד והמהומות והביזה שהתפשטו ברחבי המדינה. הוא מבין את התסכול של השחורים באמריקה, שסבלו מאלימות, גזענות ודיכוי שרבים מהלבנים פשוט לא מסוגלים לתפוס. הוא מתנגד לאלימות, ומרגיש שהוא מבין את המחאות השלוות, בשעה שאלפי אפריקאים אמריקאים קמו ואמרו די.

כשהוא ראה את הסרטון של מעצרו ורציחתו של ג'ורג' פלויד, סיפר לב שהדבר הזכיר לו את ההכשרה הצבאית שלו - ונראה שזה מקרה קלאסי של מה שאסור לעשות כשעוצרים מישהו.

מותו של פלויד אירע חודשים ספורים אחרי הירי של אחמוד ארברי ב- 23 בפברואר - גבר בן 25 שנרצח בעודו רץ לתומו בברונסוויק, ג'ורג'יה. אותו רצח הזכיר ללב את פיגועי הטרור כנגד חיילים ישראליים, שנים רבות קודם לכן. כשעדיין התגורר בשיקגו, לב זוכר שראה בחדשות כיצד המחבל הערבי מסיע את מכוניתו היישר לתוך קבוצה של חיילים ישראליים. לאחר שצפה בהתקפה מחרידה זו, אמר לב לאמו שהוא רוצה לעלות לישראל ולהתגייס לצבא, כדי לסייע בהגנה על המדינה היהודית. 

"השנאה מאחורי רציחתו של ארברי היא מתועבת ומחרידה. הייתה לי אותה הרגשה כמו אז כשראיתי את המכונית דורסת את החיילים הישראלים: אדם הורג אדם אחר רק בגלל הגזע שלו". 

כיום, כשכל כך הרבה אמריקאים ואנשים אחרים ברחבי העולם שואלים מה הם יכולים לעשות כדי להכחיד את הגזענות מהעולם, ללב יש כמה עצות שכולנו צריכים לשמוע. 

היו נדיבים. היו רגישים. אל תתבדחו על חשבון אנשים ואל תנסו להקניט אותם. הסתכלו עליהם כאל בני אדם אמיתיים, לא כנציגים מהלכים של צבע עורם". "בסך הכל זה די פשוט: התייחסו לשחורים כפי שהייתם מתייחסים לעצמכם וכפי שאתם מתייחסים לכל אדם אחר".

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן