"ישנם שני סוגים של גזעים בעולם הזה", כתב הפסיכואנליסט ויקטור פרנקל בספרו האדם מחפש משמעות, ספר בעל השפעה רבה שפרסם אודות חוויותיו במחנות הריכוז של הנאצים. "'גזע' ההגונים ו'גזע' שאינם הגונים. אתה מוצא שניים אלה בכל מקום ומקום, חודרים הם לכל שדרות החברה, שום חבורה של בני אדם אינה כולה אנשים הגונים או כולה אנשים לא הגונים" (האדם מחפש משמעות, הוצאת דביר, 1970, תרגום: חיים איזק).

דרק שובין, השוטר ממיניאפוליס שהידק את ברכו לצווארו של ג'ורג' פלויד והצמיד אותו לקרקע עד שמת, שייך לגזע האנשים הלא הגונים. כך גם גרגורי מקמייקל - שוטר לשעבר - ובנו טרוויס מקמייקל - שני אנשים מג'ורג'יה שרדפו וירו למוות באחמד ארברי הלא חמוש, אחרי שראו אותו רץ מול ביתם. וכך גם כל שוטר שמשתמש בכוונה תחילה בכוח קטלני כנגד אדם לא חמוש שאינו מהווה איום כלשהו.

גזע הלא הגונים אינו כולל גברים ונשים שרותחים מזעם למראה אי צדק או אלימות משטרתית. הוא אינו כולל את אלו שיגיבו במחאות לא אלימות, הפגנות, צעדות או חוסר ציות אזרחי. אין שום דבר לא הגון באלו שזועקים באימה וזעם על מותם של פלויד וארברי, או תובעים שינוי פוליטי כדי למנוע זוועות כאלה מלהישנות או מתעקשים על כך שמלוא כובד משקלו של החוק יופעל כנגד האחראים לביצוען. 

ג’ורג’ פלויד

אולם לגיונות האנשים הלא הגונים קרוב לוודאי בהחלט כוללים את אותם אנשים שתגובתם לאלימות הנוראית שהופעלה כנגד פלויד היא להפעיל אלימות בעצמם - לנפץ, לשרוף, לבזוז ואפילו להרוג. אין שום דבר הגון במהומות שהתפרצו בעשרות ערים בימים האחרונים. יש רק הרס חסר טעם ופריקת עול בלתי נסלחת. חיים נוספים אבדו ואינספור עסקים נהרסו. אם הרצח של פלויד היה המחשה מחליאה של למה מסוגל "גזע האנשים הלא הגונים", הרי שגם צרתם של בעלי עסקים שחורים, שרואים את חסכונות חייהם מנותצים ויורדים לטמיון, מהווה המחשה כזו.

מחליאים לא פחות הם אלה העומדים מן הצד ומריעים בשעה ששכונות עולות בלהבות, כמו הבמאי מייקל מור, המשבח את "האזרחים הטובים ששורפים עד אפר את רובע המשטרה המרושע", או מגזין Essence שפרסם טור המעודד את המתפרעים "לשרוף את הכל".

במהומות בלוס אנג'לס ב- 1992, במהלכן נהרגו עשרות אנשים ונגרמו נזקים בשווי של מאות מיליוני דולרים לעסקים רבים, רובם בבעלות קוריאנית, הייתה אמנית הראפ סיסטר סולג'ה אחת מאותם מעודדים. בראיון בעיתון וושינגטון פוסט, היא הריעה ל"מרד" שהשתולל בחלק גדול מהעיר וקראה לשפיכות דמים גדולה עוד יותר.

כאילו, אם שחורים הורגים שחורים כל יום, למה לא לקחת שבוע ולהרוג לבנים? אתם מבינים מה אני אומרת? במילים אחרות, הלבנים, הממשלה הזו וראש העיר הזה, כולם היו מודעים לעובדה ששחורים מתים כל יום בלוס אנג'לס בעקבות אלימות כנופיות. אז אם אתם חברי כנופיה ובדרך כלל הייתם הורגים מישהו, למה לא להרוג מישהו לבן?

התגובה הבלתי נשכחת ביותר לדברי ההסתה של סולג'ה הגיעה מפיו של ביל קלינטון, מושל ארקנסו שרץ באותה תקופה לבחירות לנשיאות. קלינטון נשא דברים בפני קואליציית הקשת של ג'סי ג'קסון ביוני והוקיע את מילותיה של הראפרית. הוא ציטט את הערותיה מלאות הארס בוושינגטון פוסט וכן ראיון קודם שבו אמרה שלכל הלבנים יש "אופי נבזי ומלוכלך" וש"אם יש לבנים טובים, אני לא פגשתי אותם". קלינטון אמר לקהל שלו: "אם הייתם מחליפים בין המילים 'לבנים' ו'שחורים', הייתם עלולים לחשוב שהנואם הוא דיוויד דיוק".

קלינטון ספג אש בעקבות התוכחה שלו - סולג'ה קראה לו גזען וג'קסון הגן עליה. אולם רוב האמריקאים העריכו את נקיטת העמדה הפומבית שלו כנגד קיצוניות ואלימות. הביטוי "רגע בסגנון סיסטר סולג'ה" נכנס ללקסיקון כסוג של התייחסות לדחיית אג'נדות קיצוניות, גם אם אותה דחייה לא תתקבל בעין יפה בקרב בעלי בריתו של הדובר.

אמריקה של ימינו, שהקצוות בה כיום קיצוניים הרבה יותר ממה שהיה ב- 1992, יכולה הייתה להפיק תועלת מכמה רגעים בסגנון סיסטר סולג'ה. אולם בחוגים הפוליטיים - ואף יותר מכך בקרב התקשורת - אין נטייה לקרר את הרוחות הסוערות בעקבות מחאה גזעית. 

איש לא סבור שמה שקרה לג'ורג' פלויד לא היה מחריד ומרתיח. בחברה שבה יש מחלוקת קשה על כל דבר כמעט, שאט הנפש ממותו של פלויד, והרצון לראות את רוצחיו מובאים למשפט צדק, הוא כמעט אוניברסלי. זו אינה מדינה שחושבת שזה בסדר ששוטרים יהרגו גברים שחורים. "אני מקווה שהשוטרים האלה יחטפו כהוגן", אמר רַאש לימבו, שדרן הרדיו השמרני, לקהל המאזינים העצום שלו. מה שהם עשו לפלויד, אמר, "מכעיס אותי כל כך שאני לא רואה בעיניים". 

הייתה תקופה בארה"ב שבה לבנים יכלו להרוג שחורים מבלי להיענש על כך, ואלה שהיו עדים למותם נטו אפילו לחגוג נסיבות אלה. מבחינה מוסרית, פסיכולוגית ופוליטית, התרחקנו שנות אור מאותו עידן. ועם זאת, זה הפך להיות לא "פוליטיקלי קוקרקט"  לומר זאת. כל מי שמנסה, יכול לצפות לכך שיושתק על-ידי קולות רמים המתעקשים שהעבדות וג'ים קרואו השאירו את חותמם על אמריקה לנצח והותירו אותה גזענית עד העצם, באופן חשוך מרפא. 

אלימות משטרתית נפוצה מדי במדינה זו. יש אנשים שאסור לסמוך עליהם ולהפקיד בידיהם אקדח, תג וכוח לבצע מעצר. אף על פי כן, הוושינגטון פוסט ציין בשנה שעברה כי הריגות המתבצעות על-ידי שוטרים הן "תוצאות נדירות" במדינה עם "מיליוני היתקלויות בין שוטרים לבין הציבור". כשאותן תוצאות נדירות מתרחשות בפועל, לפי הוושינגטון פוסט (שעקב אחר הנתונים מאז 2014, כשמייקל בראון נהרג על-ידי המשטרה בפרגוסון, מיזורי), החלוקה לפי גזעים היא עקבית באופן מפתיע: "45% גברים לבנים, 23% גברים שחורים ו- 16% גברים היספניים. נשים מהוות 5% מההרוגים, ואנשים הנמצאים במצוקה נפשית - בערך 25% מכל תקריות הירי". ברוב המכריע של המקרים, האדם שנהרג היה חמוש; רק ל- 4% לא היה נשק. הריגתו של ג'ורג' פלויד, במילים אחרות, היא יוצאת מן הכלל, לא הכלל. אמירה זו אינה הופכת את גורלו לפחות מזעזע, אלא ליותר כזה. לראות דבר כזה קורה לאזרח משלנו זה נורא במיוחד, כיוון שזהו ביזוי של כל מה שאמריקה מייצגת. 

היה זה הרג בלתי נסבל ואף אחד לא מוכן לקבל זאת. הגברים האחראיים פוטרו תוך יום. שובין הואשם ברצח. 

אולם בלתי נסבלות באותה מידה הן המהומות חסרות ההבחנה המשתוללות ברחבי המדינה בשמו של פלויד.

"הלב שלי שבור. להתעורר בבוקר ולראות את מיניאפוליס עולה בלהבות היה משהו שהיה שובר את פלויד", אמרה ארוסתו קורטני רוס לעיתון מינסוטה סטאר טריביון. היא מתארת אותו בתור האדם הרוחני ביותר שהכירה אי פעם - "הוא נלחם למען אנשים, הוא היה שם בשבילם כשהיו במשבר, הוא אהב אנשים שאחרים זרקו אותם".

המעסיק שלו, ג'ובאני ת'אנסטרום, חש באופן דומה: "הוא לא הפלה בין אנשים", אמר ג'ובאני בראיון. "לא משנה אם האדם שמולו היה היספני, שחור, לבן - הוא התייחס לכולם בכבוד וזה מה שאהבתי בו". 

כפי שויקטור פרנקל היה אולי אומר, פלויד היה שייך לגזע האדם ההגון. זה רק מחזק את חוסר ההגינות של מותו, המשמש כהצדקה למהומות.

מאמר זה הופיע במקור בטור Arguable, ניוזלטר שבועי מאת ג'ף ג'קובי, עיתונאי בבוסטון גלוב.

לקריאה נוספת על המהומות: