יש הקבלות רבות בין ההחלטה להיות יהודיה דתית לבין ההכרזה על כך שאת לומדת להפוך לתרפיסטית.

אנשים רבים לא מבינים שזה משהו שאת יכולה ללמוד להיות – נראה שהם חושבים שאת חייבת לצאת מהרחם עם משקפיים עגולים ומבט של הבנה אמפתית, או שאני עלולה להיתקל בגרסאות שונות של המשפט "מי את שתגידי לאחרים איך לחיות?" מצד חברים ומכרים. וגרוע מכך: "היית בהרבה טיפולים עד שזה עורר בך השראה?"

באופן דומה, אם לא נולדת שומרת מצוות, זה עלול להיראות יומרני מאוד לאחרים שפתאום את לא עונה להודעות במשך 24 שעות. כיוון שמעריכים שאם אנו מאמינים שיש דרך מסוימת לפיה צריכים להקפיד על הדת, נובע מכך שמי שפועל אחרת נראה בעינינו טועה.

אין ספק שישנם אנשים הנוהגים בקנאות מסוימת ביחס למסע שלהם לשמירת מצוות. וישנם אחרים, כמוני, שפשוט השתוקקו להזדמנות לחוות את היהדות ממקום אינדבידואלי, שהוא רק שלי.

יש בינינו לבין החברה שמסביבנו חיכוכים כל הזמן, לא? קורה שמישהו אומר שהוא לא אוכל בשר מסיבות מוסריות, ומיד אנו מרגישים מחויבים להצדיק את הארוחה הבשרית שלנו. אמא שאני מכירה מספרת שהיא ילדה בלידה טבעית, והבטן שלי מתכווצת כשאני מדחיקה את הדחף להסביר שכל הלידות הן טבעיות. לרוע המזל, כאן נכנסים הלחצים הנפשיים שיוצרים קונפורמיות ופחד מלהיות שונים לתמונה: מתוך חשש שאם אני לא כמוך, או לא מקבלת החלטות דומות לשלך, אז אני כנראה לא אוהבת אותך, לא מכבדת אותך או לא יכולה להבין אותך.

כשהנושא של דת או יהדות עולה, אבא שלי תמיד רוטן ואומר משהו בסגנון, "אני מקבל את ההחלטות שלי בעצמי, אני לא צריך רב שיגיד לי איך לחשוב". הקשר של אמא שלי ליהדות הוא מולד, אך הוא מעולם לא היה קשר מעשי. נראה שכל שנה בתקופת החגים, כשהיא אמורה להגיע לבית הכנסת, יש לה כאב ראש. אבל אם הבן של מישהי מתחתן עם לא יהודיה, או שקורית תקרית אנטישמית שהיא יכולה להוקיע בפייסבוק – אפשר היה לחשוב שהיא המייסדת של הדת. אבל זה שהבת שלה תתפלל, תשמור כשרות ותתחבר ליהדות על בסיס יומיומי? היא כנראה "משיגינע".

המסע שלי בכוון סגנון חיים שכולל שמירת מצוות עבר מספר גלגולים. בגלגול הנוכחי, אני נשואה ובורכתי בילדים. בחוויה זו יש הקלה עצומה (אני כבר לא חייבת להוריי דין וחשבון, לפחות לא ישירות), ולצד זאת סיבוכים רבים (להקפיד על עקביות עם ילדינו ולעמוד בגבורה בהרמות הגבה שקורות מדי פעם מצד חמי וחמותי).

כשפגשתי את בעלי, הייתי בשלב של לקיחת צעד אחורה בכל הקשור לדת. הייתי מותשת מהמסע לבד. בעלי, למרות שהגיע מרקע לא דתי, היה עם ראש פתוח מאוד והתעניין בלמידה ("אני שונא את זה שאני לא יודע על מה מדברים הטקסטים הכי חשובים של הדת שלי עצמי"). אז החלטנו להתקדם ביחד. אהבתי להתעמק מחדש בדברים שמשכו אותי ליהדות מלכתחילה, דרך העיניים של האיש שאני אוהבת.

למרות זאת, בשנים האחרונות הבנו שהעמקה בכל הקשור ליהדות עדיין יכולה להיות עסק קצת מסובך ומסורבל. די קשה שלא להיתקל בהתנגדות ברגע שמחליטים לעשות משהו שונה. לפעמים הרגשנו כאילו אנחנו שנינו יוצאים לקרב על הזהות שלנו. כשמישהו שאל אותנו אם אנחנו "אורתודוקסים, קונסרבטיביים או רפורמיים", למדנו לחייך ולהגיד "מסורתיים".

אולם בחודשים האחרונים, משהו מעניין התרחש תחת קורת הגג שלנו. הסגר והשלכות הריחוק החברתי הביא לכך שלא היו תפילות בבית הכנסת, לא היו ארוחות ליל הסדר עם כל המשפחה המורחבת, לא התכנסויות בחגים או השתתפות בשיעורים בבית חב"ד המקומי ופתאום, בעלי ואני מרגישים יותר מחוברים ליהדות מאי פעם.

אני מאמינה שהדבר נובע מההזדמנות להכניס את התפילות והשגרה פנימה, לתוך היחידה המשפחתית שלנו. בלי הצורך להתמודד כל יום עם תגובות מבחוץ, עם החברה בכללותה ועם חברים ספציפיים. אנו לומדים ביחד בקביעות כשהילדים הולכים לישון ואז אנו מציבים מטרות להתפתחות ולצמיחה שלנו ושל משפחתנו. אנו שומרים שבת ביתר קפידה ממה ששמרנו בעבר, והזמן שהתפנה בלוח הזמנים מאפשר לנו להתקדם בקצב יציב יותר. "מה התירוץ שלנו השבוע?" שאלתי את בעלי בגיחוך בפעם הראשונה שחגגנו את ליל שבת בבית בסגר.

11 שבועות לאחר מכן, הכל כבר מרגיש הרבה יותר זורם וטבעי. אני לא יכולה לנסח במילים איזו הקלה זו לעבור תהליך כזה במצב כה קיצוני של פרטיות.

הרב מאניס פרידמן שיתף לאחרונה בתובנה שנראית לי מקסימה: בהתייחסו לאותם אנשים שעמדו לעבור את ליל הסדר לבדם וחשו המומים ומבולבלים ולא ידעו כיצד יעשו זאת ללא תמיכה מצד רב או קהילה, הוא ציין שברור שאלוהים רוצה מאיתנו יהדות אישית יותר – יהדות משלנו, מהסוג שיכול להתרחש רק בבתים שלנו. יהדות זו אולי לא תהיה מושלמת, אולי היא לא תהיה בדיוק לפי כל הכללים, אבל היא תנבע ממקום של ההוויה שלנו, בדרך שאף אחד אחר לא יכול להציע.

לפעמים השינויים המשמעותיים ביותר בחיים מתרחשים כשאנחנו לבד, חופשיים מציפיות ובעיקר מרעש. המקבילה לכך היא האופן בו הרעיונות הכי טובים שלנו צצים במקלחת (המקום האחרון שנשאר שבו בני אדם נמצאים לבד עם מחשבותיהם), או מציאת מקום מבודד לצורך מדיטציה ותפילה. נדרשת מידה של חופש מכל הכוחות הפועלים בחיי היומיום ושוחקים אותנו, כדי שנוכל בכלל לשמוע את הקריאה.

יהדות היא לא משהו שאנו בדרך כלל עושים בבידוד. אני יודעת שכנראה שוב נסתבך ונסתרבל כשהחיים ישובו לשגרה, כשיעמדו בפניי החלטות שלא היה צורך להתמודד עמן בחודשים האחרונים. וזו הסיבה שאיני יכולה שלא לחוש הכרת הטוב על הזמן הזה, שבו חיזקתי את עצמי ואת המשפחה שלי והתקדמנו לקראת מה שמרגיש נכון עבורנו.

תקוותי היא שכולנו נצא מהבידוד קצת יותר מודעים לעצמנו וקצת יותר מכבדים את התפקיד והערך של המשפחה ואת היכולת שלנו לבחור דרך חיים במסגרתה. באשר להתעניינות של אחרים באופן שבו אני שומרת מצוות (או בעבודתי כתרפיסטית), אני יכולה לתת לחיים שלי ולבחירות שלי לדבר בעד עצמם.

ובעיניי, אין משהו שהוא יותר אותנטי מזה.