ברכות לממשלה החדשה. היא גדולה, היא הוקמה על־העוקם, יש בה תפקידים מיותרים, אבל בחירות רביעיות היו יקרות ומסוכנות הרבה יותר. אחרי שלוש מערכות בחירות מעייפות, שכחנו כמה מעייף הוא המו"מ הקואליציוני. עכשיו גם הוא נגמר, ברוך השם, אחרי פשרות אמיתיות של כל הצדדים. הנה שתי הצעות לסדר יומה של הממשלה הנכנסת:

* המשבר הנפשי. על המשבר הרפואי, כך נראה, התגברנו. על המשבר הכלכלי מדברים הרבה. אבל המשבר הנפשי צריך להיות בראש מעיינינו. אחרי הכל, מסעדנים וקוסמטיקאיות מתראיינים בפנים גלויות. מי שצריכים סיוע נפשי, נעמדים קצת פחות בקלות מול המצלמה. קולם נשמע פחות. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פירסמה השבוע נתון מטריד: מצבה הנפשי של כמעט רבע מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל החמיר במהלך משבר הקורונה. לחץ, חרדה, דיכאון, בדידות, מתח - המילים האלה חוזרות שוב ושוב מפיהם של ישראלים שמתבקשים לתאר את הרגשתם.

כרבע מהם תיארו זאת גם אצל ילדיהם. יש כאן נורת אזהרה: זו עלולה להיות המגפה שאחרי המגפה. צריך לחזק את מערך בריאות הנפש, לעסוק בנושא ללא הרף וללא בושה, ולאפשר לרבים טיפול נפשי בזול או בחינם.

האמהות שמעלות פוסטים נרגשים על איך הילדים חוזרים לגן הן לא האמהות שמתקשות לתפקד ולחזור לאיזושהי שגרה. מדריך נוער סיפר לי שבעוד במערכת החינוך חוזרים לבתי הספר, הוא חושש שהצעירים שאיתם עבד כבר לא יחזרו לעולם לספסל הלימודים. צריך להתאמץ כדי לתפוס אותם. במרכזי הסיוע לנשים ולילדים מדווחים על עלייה חדה בפניות, בגלל האלימות שהתפרצה בבתים שהפכו לסיר לחץ.

ידענו לכנס מסיבות עיתונאים דחופות בשמונה בערב כדי להסביר איך להתעטש ואיך ללחוץ יד בנגיעת מרפק. עכשיו צריך להסתער באותה רצינות על הנפש שלנו.

* תלמדו מראשי הערים. פעם היו אומרים שראשי ערים מתחילים בפוליטיקה המקומית מתוך רצון להתברג בסוף בפוליטיקה הארצית. לדעתי היום המצב הפוך: הפוליטיקה הארצית משותקת כבר יותר משנה, ויש לה המון מה ללמוד מזו המוניציפלית. שם אי־אפשר להכריז על שיתוק וללכת לשלוש מערכות בחירות רצופות. שם צריך לעבוד, לטפל בחיים עצמם. ראשי הערים, שהתחננו לממשלת אחדות הרבה לפני שגנץ ונתניהו קלטו שזה המהלך הנכון, הצטיינו גם במשבר הקורונה. כשההוראות מלמעלה לא היו מספיק ברורות, הם היו צריכים לקבל החלטות קשות בשטח. יש דור חדש וצעיר של מנהיגים כאלה, שבפועל משפיעים ומנהיגים יותר מכל שר לענייני לא־ברור־מה: צביקה ברוט בבת ים, טל אוחנה בירוחם, אביחי שטרן בקריית־שמונה, אלון דוידי בשדרות ועוד־ועוד. יאיר רביבו, ראש עיריית לוד, סיפר לי איך במועצה שלו יושבים יהודים, ערבים, חרדים, חילונים, יוצאי ברית־המועצות ודתיים־לאומיים – ופשוט עובדים יחד.

הממשלה החדשה ממילא לא תוכל להכריע בסוגיות הגדולות. לשני הצדדים אין רוב לזוז יותר מדי לשמאל או לימין, או לפנות לכיוון השמרני או הליברלי. כולם שם שומרים על כולם. לכן זה הזמן להסתער יחד על הסוגיות שבהן יש הסכמה, אותן סוגיות יומיום שראשי הערים מתמודדים איתן. יותר קל לצעוק "הדתה" או לריב על ריבונות, אבל כרגע מערכות הבריאות, החינוך והדיור מחכות לכם.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונונת".