כשגיא ואני התארסנו, הקורונה הייתה הדבר האחרון שחשבתי עליו. מגיפה בסין – מצער, כמובן, אבל לא משהו שישפיע עליי באופן אישי.

חודשיים וחצי לאחר מכן, הבנתי את הטעות שלי כשאמא שלי קיבלה טלפון מסבתא שלי, שהודיעה שהטיסה שלה לישראל לרגל החתונה בוטלה. שיחות הטלפון החלו להגיע בזו אחר זו ותוך פחות משעה הבנתי שאף קרובים מחו"ל לא יוכלו להגיע לחתונה.

לא ידעתי אילו מהשיחות היו קשות יותר – השיחות מצד בני משפחה שבכו ואני ניחמתי אותם, או השיחות שבהן הם ניחמו אותי. שיחת הטלפון המחזקת ביותר הייתה עם סבתי בפלורידה, ניצולת שואה: "הכל לטובה, אין טעם לבכות", אמרה לי בעליצות. "תארגני מישהו שיעלה אותי אונליין ואני אתלבש יפה ואהיה בחתונה שלך!"

כמה ימים לאחר מכן, החליטה ממשלת ישראל על תקנה חדשה המצמצמת את מספר המוזמנים לאירוע לפחות מ- 100, כולל צוות העובדים. זה הותיר אותנו עם 40-45 מוזמנים מכל צד.

תוך זמן קצר, הייתה לנו רשימה של האנשים הכי קרובים אלינו ופצחנו במשימה של שליחת ווצאפים ועריכת שיחות טלפון כדי להודיע לאנשים שלצערינו לא יוכלו להשתתף בשמחת החתונה שלנו.

איכשהו, הצלחנו לארגן את האירוע הקטן. בשבוע שלפני החתונה, נדמה היה שהכל מטקטק, וסוף סוף התחלנו לנשום לרווחה, עד שגילינו שהתקנות החדשות המגבילות עוד יותר, ייכנסו לתוקף אחרי שבת – יומיים לפני החתונה.

ב- 21:00 התכנסה המשפחה כולה בדאגה סביב הטלוויזיה כדי לשמוע את ביבי מדבר. הוא דיבר הרבה על היגיינה ורחיצת ידיים ואז הוא הטיל את הפצצה: לא יותר מעשרה איש יוכלו להשתתף בחתונות!

הייתי בהלם. כולנו היינו בהלם. יומיים לפני החתונה, הקרקע נשמטה תחת רגלינו.

אבל הוריי מיד נכנסו לפעולה. "אל תדאגו!" ניחמה אותי אמא בחיוך רחב. "את יודעת איפה תוכלו להתחתן?"

"ממש כאן בבית הזה!" אמר אבי.

בהיתי המומה בשניהם. "אבל... רציתי להתחתן בירושלים", אלה היו המילים היחידות שהצלחתי להוציא מהפה.

"אין ממש מצב שזה יקרה", אמר אבי בעדינות. "אבל זה יהיה כאן וזה יהיה מהמם".

"אנחנו נעזור!" קראו אחיי הצעירים. "נערוך לשניכם את החתונה הכי מדהימה שאפשר!"

ביום ראשון בבוקר כולם היו מוכנים לפעולה – לבנות חופה תוצרת-עצמית בחצר האחורית, על-ידי שימוש בווילונות ושלד של סוכה, לבשל, לארגן שולחנות ולקשט את הבית. בסך הכל יהיו לנו 20 אורחים – 2 קבוצות נפרדות של 10 אנשים, בהתאם לתקנות. המשפחה שלי חוללה פלאים עם נרות ופרחים ותוך זמן קצר, הבית נראה יפה יותר מכל אולם חתונות שראיתי אי פעם.

ביום שני בבוקר התחלנו את היום בהכנות כאילו מדובר בחתונה רגילה. שיער, איפור, הכל התנהל כמתוכנן. בעודי מתכוננת, יכולתי לשמוע את אבא שלי בחצר האחורית, ממלא אחר הנחיותיה של ידידה, בעלת חנות פרחים שחילקה הוראות מרחוק. על קצות האצבעות, הוא שזר בקפדנות פרחים וצמחים סביב מסגרת החופה כפי שהורתה לו: "קצת יותר גבוה.. נמוך יותר... ארוך יותר... שם! אל תזוז, עכשיו תקשור את זה, תקשור את זה! מושלם!"

אמא שלי סיימה לארגן הכל עם עזרה מאחיי – צוות הקייטרינג הזמני – ומחברתי שני, שהייתה שושבינה אמיתית בחתונה סוריאליסטית.

בסביבות ארבע אחר הצהריים, נשמעה דפיקה בדלת. בדיוק הייתי לקראת סיום האיפור, עושה משמרות עם אמא שלי שבדקה ללא הרף את האוכל בתנור. אחד מהם כבר יפתח את הדלת, חשבתי בפיזור דעת.

הופתעתי לשמוע קול שנשמע כמו אחת מחברותיי. קומץ חבר'ה נכנס בצהלה עם בלונים ובקריאות "מזל טוב!"

זינקתי ממקומי בשמחה. הן החליטו להגיע לפני החתונה כדי להיות איתי. חלקן היו לבושות בבגדים חגיגיים, חלקן לא, ובעיניי הן נראו כמו האנשים היפים ביותר בעולם.

"אל תבכי, אל תבכי, את תהרסי את האיפור שלך!" הם צחקו, אבל זה כבר היה יותר מדי. לא יכולתי להאמין שכולם פה, ביום החתונה המטורף הזה.

הצלם הגיע זמן קצר לאחר מכן, צילם כמה תמונות שלי ושל חברותיי ואז כינס את כל המשפחה לתמונת חתונה – בחצר האחורית שלנו, שהפכה לגן אירועים יפהפה. כשהצטלמנו, שמתי לב שהמאפרת עוזרת להוציא את האוכל מהתנור.

"אמא", לחשתי, "בבקשה תשלמי למאפרת כדי שהיא תוכל ללכת הביתה".

אמי חייכה. "שילמתי לה לפני שלוש שעות", היא אמרה. "היא מסרבת ללכת. היא אומרת שזו החתונה הכי מדהימה שאי פעם נטלה בה חלק, והיא כל כך מתרגשת מהאווירה ומהחברים ומהשכנים שעוזרים, שהיא רוצה לעזור!"

אז המאפרת הפכה גם היא לחלק מצוות הקייטרינג!

תוך זמן קצר כולם הגיעו וכפי שתכננו, האחים צפו בחופה מבפנים, בהתאם לתקנות.

זו הייתה החופה היפה ביותר בעולם – קטנה, אינטימית, רק בני המשפחה הקרובים ביותר, האנשים שהכי אוהבים אותנו. בשעה שהרב דיבר, הסתכלתי סביבי, בחופה שאבא שלי וחברינו בנו במו ידיהם, בגינה שהאחים שלי קישטו, בשולחנות שאמא שלי ערכה ועליהם האוכל שהיא הכינה, ועיניי התמלאו דמעות.

באותו יום נשפכו דמעות לרוב – דמעות שמחה על הגעתם של חברותיי, דמעות עצב כששוחחתי אונליין עם בני משפחה מחו"ל. אולם הדמעות שהזלתי תחת החופה היו העוצמתיות ביותר מכולן. הן היו דמעות הכרת תודה, של אהבה ופליאה.

החתונה שלי לא דמתה למה שאף אחד מאיתנו דמיין. אולם היא הייתה מיוחדת, יפהפייה וייחודית. הקורונה לא הרסה לי את החתונה – היא העניקה לי ולבעלי הטרי אירוע היסטורי של פעם בחיים, עליו אנו אסירי תודה מקרב לב.