אין אדם שלא מתמודד בימים אלה. לכל אחד ואחת, באשר הם, מגיע כל הכבוד על התפקוד בתקופה הזאת. ואני מדבר על כל הגילים ועל כל המצבים המשפחתיים. שמעתי השבוע שבמנהטן בכל יום בשעה שבע בערב כולם יוצאים למרפסות ומוחאים כפיים לכוחות הרפואה וההצלה. לדעתי כדאי לאמץ את המנהג היפה גם אצלנו על בסיס יומי. אבל לא רק להגיד כל הכבוד לכוחות החירום המסורים, אלא גם לעצמנו. פשוט לעמוד בסוף כל יום ולמחוא כפיים לעצמנו במשך דקה אחת.

בימים אלה כולם נורא מרחמים בעיקר על האנשים המבוגרים שיצטרכו להיות בסדר לבד לראשונה. בנוגע לקשישים שנמצאים לבדם הדאגה היא מוצדקת, אבל בנוגע להורים שלנו,  בני השישים-שבעים, אמר לי השבוע אבא שלי: די, תפסיקו לעסוק רק בנו המבוגרים ותתחילו לחשוב על הצעירים. כיאנחנו, הוא אמר, יודעים איך לערוך סדר. עשינו את זה שנים. יהיה בסדר. נתמודד. אבל יש פה אלפי-אלפי משפחות צעירות שאין להן מושג. אז אולי במקום לדבר כל הזמן על איך יסתדרו המבוגרים בלי הצעירים, תתחילו לשאול איך הצעירים יסתדרו בלי המבוגרים?

אז הנה כתבתי את זה, אבא. למרות שקשה לי עם זה שאני מצטט אותך כנציג ה"מבוגרים". הקורונה הזאת הפכה את כל מי שמעל גיל 60 ,אנשים שבשיא הכושר והעשייה, לחלק מקבוצת סיכון. אני לרגע לא מזלזל בהוראות משרד הבריאות, רק אומר כמה זה מבאס. מזל שלא אמרו לנו למצוא לכם דיור מוגן. מה נשתנה, הזקן והזקנה. טוב, עוד מעט תיגמר המגיפה וכל אחד מאיתנו יחזור לגיל האמיתי שלו.

אגב, אני שומע לאחרונה על כל מיני רעיונות מרגשים, לדעתי מרגשים מדי, של משפחות שלא יהיו השנה עם סבא וסבתא ומכינות להם כל מיני הפתעות והפעלות. זה יכול להיות מקסים. אבל לא להגזים עם זה, בסדר? כאילו, אתם באמת מתכוונים להחביא לסבתא מתחת למרור ערימה של תמונות של כל הנכדים שלא באים השנה? אתם באמת רוצים להדפיס לסבא הגדה מיוחדת שבה, לצד הטקסט של מה נשתנה, כל אחד מהנכדים כותב בית אישי חדש שנחתם במילים "הלילה הזה, הלילה הזה כולנו בלי סבא וסבתא"? די. לא להגזים עם המחוות. כולנו מוצפים רגשית גם ככה.

תזכרו מה שאני אומר לכם: זה הולך כנראה להיות הסדר המשמעותי בחייכם. נכון, יהיו אתגרים, יש כבר עכשיו, אבל דווקא בגלל זה. וגם אם חלילה לא, צריך לזכור שבשמיים בוודאי קורה משהו מיוחד בליל הסדר, בין אם נרגיש ובין אם לא נרגיש. ליל הסדר הוא לא רק "יום הזיכרון ליציאת מצרים" השנתי. אנחנו לא עוסקים רק בהיסטוריה, אלא בהווה. בליל ט"ו בניסן תש"פ עומדת להתחדש מציאות שלא הייתה קודם. אפשר למלא מוסף שלם במובאות וציטוטים, אבל הנה רק אחד כזה, תרגום מארמית מספר הזוהר: "בה בשעה מקבץ הקב"ה את כל החבורה שלו ואומר להם: 'לכו ושמעו הסיפור של השבח שלי שמספרים בניי, ושמחים בגאולתי'. ואז מתקבצים כולם ובאים ומתחברים עם ישראל ושומעים סיפור השבח ששמחים בשמחת הגאולה מאדונם, ובאים ומודים לקדוש ברוך הוא על כל אלו הניסים והגבורות, ומודים לו על העם הקדוש שיש לו בארץ, השמחים בשמחת הגאולה של אדונם". נו, ואם ככה בכל שנה, אז אפשר רק לדמיין איזה רעש גדול בשמיים הולכים לעשות לילות הסדר של עם ישראל, באשר הוא, בפסח הלא פשוט השבוע.

כשירדנו ביום שלישי שעבר מהמטוס וראינו את נתב"ג ריק, זה היה עצוב, ובעיקר מוזר. אפוקליפטי. טרמינל ענקי עומד שומם ורק המסכים מקרינים מכל עבר פרסומות לדילים טובים לנסיעות לחו"ל בקיץ. וכשאתה רואה כזאת אפוקליפסה – קל הרבה יותר להאמין באופן מוחשי בגאולה. להאמין שברגע אחד כל העולם כולו ישתנה. ישתנה בקטע טוב. הנה, זה אפשרי. המציאות עצרה. מנהיגי כל העולם מודים שאין להם מושג מה לעשות. הכול מתהפך.

האם המשיח יבוא מחר? הלוואי. אנחנו מאמינים שהוא יכול לבוא כבר היום, אבל אנחנו מאמינים גם שהוא יכול להתמהמה.  הגאולה עדיין לא פה. אבל תסכימו איתי שמה שאנחנו רואים בתקופה ההיסטורית הזאת הוא לפחות אתחלתא דגאולה. אפילו המטוסים כבר עומדים ריקים בכל שדות התעופה בעולם ומוכנים להטיס מיליוני יהודים לארעא דישראל.

ועם כל הכבוד לבדיחות הווטסאפ, הדבר המועיל ביותר למערכת החיסונית הוא מוזיקה. השבוע שמעתי את הלחן המפורסם של יוסי גרין על מילות המדרש: "בשעה שמלך המשיח בא, עומד על גג בית המקדש, והוא משמיע לישראל ואומר: ענווים, הגיע זמן גאולתכם". מעולם לא הבנתי את המילה "ענווים" בהקשר הזה. מה קשור לפה עכשיו ענווה? לא יותר מתאים להגיד "בניי חביביי, הגיע זמן גאולתכם" או "ישראל, הגיע זמן גאולתכם"? למה ענווים? השבוע פתאום קלטתי. רגע לפני הגאולה כנראה נצטרך לקבל איזו מכה קטנה לאגו. נדמה לי שמעולם, אבל מעולם, לא היינו כה ענווים כמו עכשיו. לא נשארה בנו טיפת גאווה. טיפת חמץ. טיפת כוחי ועוצם ידי.

אז אולי הגיע הזמן?

מתוך הטור השבועי ב"בשבע".