פחות מ-48 שעות אחרי שהחלטנו החלטה מייסרת להכשיר את הבית בחו"ל לפסח כך כבר היינו על טיסת יונייטד בדרך לארץ. למה? כי ככה בורא עולם רצה. יש כמובן כמה וכמה סיבות מנומקות שגרמו לנו להחליט לחזור, בדיוק כמו שיש כמה וכמה סיבות מנומקות שגרמו לנו, רגע קודם לכן, להחליט להישאר. אבל בשורה התחתונה האל הוציא אותנו מארצות הברית ביד חזקה ובזרוע נטויה ובעיקר במורא גדול.

"לנו יש כרגע שלוש אופציות לליל הסדר, לפי שלושה תרחישים שונים", כתבתי כאן רק לפני שבועיים. "הכנו ממש תרשימי זרימה. אם יתבטל כאן, נלך לשם, ואם שם יהיה אסור לעשות ליל סדר יותר מחמישה אנשים, נעשה כאן".

כשכתבתי את זה לא חלמתי על האפשרות שנהיה בליל הסדר בארץ. אבל איך אומרים? אם אתה רוצה להצחיק את אלוקי התרחישים, ספר לו על התרחישים שלך.

ובחזרה אל הסימפטום הקל יותר, אך המדכא, של המגיפה: הריחוק בין בני האדם. אתה נכנס למטוס שבו יש עוד מאתיים יהודים כמוך, שעושים את דרכם מהכאוס המוחלט במעצמה הגדולה בעולם, אל המדינה הקטנה במזרח התיכון שבה המצב נראה הרבה יותר טוב. לכל אחד יש מן הסתם סיפור דומה של החלטה חפוזה, מעכשיו לעכשיו, ואריזה של כמה שעות. וכל אחד הולך להיות בבידוד מוחלט במשך שבועיים ימים. מה טבעי יותר מלדבר, להחליף חוויות, להתעניין, לעודד, או סתם להשוות מחירי מגבוני חיטוי?

אבל איפה - כל אחד מצטנף בפינה חושש שלבחור העובר בין המושבים בדרך למקום שלו יש קורונה. או אולי לטרולי שלו. כולם פה מועדים לפורענות, מכולם צריך להיזהר: חי, צומח, דומם, דייל. אדם לאדם מסיכה.

בכלל, המסיכות האלה הפכו את הפנים של כל בני האדם לחסרי הבעה: אין חיוך של חום או של מבוכה אפילו, אין עצב או הקלה. כולם נראים כמו דובי נמלים כאלה. הקורונה שינתה בתוך חודש את כל שפת הגוף של האנושות.

אז עכשיו אנחנו בבידוד חמור. מצד אחד בארץ הקודש. (כשהגעתי אל הטרמינל חשבתי לרגע לנשק בהתרגשות את הארץ כמנהג עולים חדשים - אבל אז נזכרתי כמה זה עלול להיות מסוכן), ומצד שני רואים אותה מנגד. וכך זה יימשך עד שביעי של פסח.

דווקא הקטע של חול המועד בבידוד מתאים לי. אף פעם לא הייתי מחובבי הנסיעות והטיולים, והשנה סוף סוף לא יפריע לי אף אחד לקיים בהידור את דברי רבי אליעזר "משבח אני את העצלנין ברגל שנאמר 'ושמחת אתה וביתך'". עד שחז"ל משבחין פעם אחת את מידת העצלנות המגונה מכול, לא ננצל את זה?

אבל מה לגבי ליל הסדר? כל כך הרבה אנשים מתהלכים בשבוע האחרון כשדאגה על פניהם (המכוסות). איך נעבור אתהסדר בלי המשפחה המורחבת? בימים מאתגרים אלה, חשוב שנזכור שהמשפחה הגדולה היא לא העיקר בליל הסדר. נכון,  עם ישראל מסב בצוותא, כל השבט, מדורי דורות. והמסורת הזאת עוד תשוב בעזרת השם לעם ישראל. עוד יסבו זקנים וזקנות. אבל עם כל הכאב צריך לזכור: מצוות הסדר אינן תלויות בגודל הפורום שמתכנס סביב השולחן. הנה, תראו מה כותב ספר החינוך במצווה כ"א: "לספר בעניין יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן, כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח לשם יתברך על כל הניסים שעשה לנו שם. שנאמר 'והגדת לבנך'. ומה שאמר הכתוב 'לבנך' לאו דווקא בנו אלא אפילו עם כל בריה. ועניין המצווה שיזכור הניסים והעניינים שאירעו לאבותינו ביציאת מצרים ואיך לקח הא-ל יתברך נקמתנו מהם. ואפילו בינו לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חייב להוציא הדברים מפיו כדי שיתעורר ליבו בדבר, כי בדיבור יתעורר הלב... כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו. ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותינו ובתפילותינו 'זכר ליציאת מצרים', לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם וכי יש א-לוה קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות הוא ובידו לשנותם כפי שיחפוץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים.  ששינה טבעי העולם בשבילנו ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים. הלוא זה משתק כל כופר בחידוש העולם ומקיים האמונה בידיעת השם יתברך, וכי השגחתו ויכולתו בכללים ובפרטים כולם".

נדמה לי שהדברים של ספר החינוך יכולים לא רק למקד אותנו במצווה המדויקת של הלילה הגדול הזה, אלא גם לתת לנו תקווה בתקופה הקשה הזאת. יש בשמיים א-לוה קדמון,  פועל כל הנמצאות, שבידו לשנותם כפי שיחפוץ בכל זמן מן הזמנים.

מתוך הטור ב"בשבע".