נו, אז איפה אתם בליל הסדר השנה? מדהים איך השאלה הטריוויאלית כל כך, עם התשובה הפשוטה כל כך, שמתוכננת זמן רב כל כך,  לפעמים שנה מראש ("בשנה עברה היינו אצל ההורים שלי, השנה זה תור המשפחה שלו") הפכה לתהייה קיומית. לסמל לחוסר היציבות של חיינו. נכון, יש מיליארדי בני אדם בעולם שהקורונה שינתה לגמרי את חייהם, אבל ישנו עם אחד מפוזר ומוטרד בין העמים.  עיניו נשואות שלושה שבועות קדימה, אל תאריך אחד, אל לילה מקודש אחד. ולאיש – וחמור מזה: לאישה – אין ידיעה ודאית איפה המשפחה תהיה בלילה ההוא.

וזה לא שאין תוכניות, ואפילו תוכניות מגירה. אז מה? מישהו יכול להסתכל שלושה שבועות קדימה ולומר במאה אחוז: אני בליל הסדר השנה אהיה במקום הזה ובהרכב הזה? זה לא שאני אומר שמישהו מכם יחלה חלילה, למה לחשוב רע, רק אפעס תצטרכו להיות בבידודל'ה קטן, כי יתברר שהשליח של הפיצה שהזמנת הביתה בערב בדיקת חמץ, מתוך זהירות, כדי לא לשבת עם כל המשפחה בפיצרייה בחוץ, הוא נשא של הנגיף?

או שאפילו לא אתה תיכנס לבידוד, אלא אחד מילדי מארחיך או אורחיך. האם גם במקרה כזה תעשו את הסדר ביחד כמתוכנן?

לנו יש כרגע שלוש אופציות לליל הסדר, לפי שלושה תרחישים שונים. הכנו ממש תרשימי זרימה. אם יתבטל כאן, נלך לשם, ואם שם יהיה אסור לעשות ליל סדר יותר מחמישה אנשים, נעשה כאן. ואחרי כל התוכניות - אין לנו מושג באמת איפה נהיה השנה בליל הסדר. מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? הו הו נשתנה.

הקורונה תפסה אותנו בזמן שליחות בארצות הברית, וזה מורכב עוד יותר לעבור חוויה כזאת בארץ זרה. אם כי נדמה לי שגם מי שנמצא במקום הכי מוכר וטבעי, לא באמת נמצא במקום הכי מוכר וטבעי. כולנו ברילוקיישן.

אפשר לדבר מכאן ועד צפון איטליה על מסרים שראוי לקחת מימי הקורונה האלה. אני באופן אישי עוקב באובססיביות אחרי כל סרטון רציני או מצחיק, מפחיד או מרגיע, שמנסה לתת פשר לחיינו בימים האלה. כל אחד והזווית שלו, כל אחד והפרשנות שלו. אבל המסר הראשוני, העיקרי והמרכזי הוא: להבין שאנחנו לא מנהלים את העולם.

בימים אלה העולם כולו נמצא בעיצומה של סדנה רוחנית שמטרתה להטמיע בנו את המסר החשוב הזה. אני אומר סדנה כי זאת לא הרצאה פרונטלית. זאת קבוצת עבודה, עם תרגילים, עם אימונים יומיים, עם שיעורי בית.

כמה זמן תארך הסדנה? חודש? חודשיים? שנתיים חלילה?  אין לדעת. אם נדע זה אומר שתהיה לנו קצת שליטה במצב, ואז הפסדנו את כל הפואנטה של הסדנה. תכלית הידיעה היא שלא נדע.

יותר מזה: לא רק מתי זה ייגמר אנחנו לא יודעים, אלא גם לא איך זה ייגמר. אנחנו רגילים לאויבים בשר ודם שמאיימים עלינו ומשבשים את שגרת חיינו. יש סדאם חוסיין, יש לו נשק כימי (כך חשבנו לפחות(, אז עכשיו צריכים לשים סלוטייפ על הדלתות,  זה מה שיציל אותנו, ולחכות לתמונות הניצחון. להודעה של הגנרל שוורצקופ שכוחות הקואליציה הכניעו את עיראק והסכנהחלפה. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה. בסדר, אבל מה יקרה פה, כשהאויב הוא נגיף ולא בשר ודם? פתאום ליצמן יופיע לצד ראש הממשלה בסתם יום של חול, עם ספודיק חגיגי ולא עם כובע רגיל, ואז נבין שיש כנראה סיבה למסיבה? ומה הם יודיעו? שנמצא החיסון? שהנגיף נעלם? ואז שניהם ילחצו ידיים ויתחבקו ואולי אפילו יתעטשו בצוותא? מה בדיוק יקרה ואיך זה ייפתר?

קשה לדמיין. אבל האמת? אני כבר לא מנסה לדמיין. בכל זאת,  אני כבר אחרי כמה ימים טובים בסדנה, והבנתי שאני לא מבין.

אבל רגע, שלא תבינו לא נכון, הסדנה לא מסתפקת בכך שמשתתפיה יבינו שלא הם אלו ששולטים בעולם,  לא משנה כמה כסף וכוח יש להם. נכון, זאת הנקודה המרכזית, אבל אחרי שמבינים אותה אי אפשר להישאר פסיבי ורק לצפות כל היום בסרטוני חתונה מרגשים מאוד ממרכז הרב. האנושות מקבלת בימים מכוננים אלה אחריות מוגברת על הבית, על המשפחה. אם בעידן הטרום- קורונאי יכולנו לזרוק אותם לבית הספר ולקבל אותם אחרי הצהריים, עכשיו אומרים לנו: לא, הורים יקרים,  אתם תחיו איתם צמוד-צמוד. כן, זה חלק מאתגרי הסדנה.

ולא מדובר על לחיות איתם בחופש עם יציאות וקניונים. לא, אתם תשבו איתם בבית. אל יצא איש ממקומו. אין לאן לברוח. גם תירוצים אין כי אתם לא ממהרים לעבודה. אז קדימה, תלמדו איתם, ותרדו לשחק איתם על השטיח, ותכירו אותם.

ובריאיון של דנה וייס עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הוא לא אדם דתי, אנחנו יודעים את זה. אבל המנהיג החזק, שמדבר תמיד על עוצמתה של מדינת ישראל, על חוסנה, על אומת ההייטק וכיפת ברזל, נשאל "מה אתה יכול להגיד לאזרחים?", ובפשטות הרים ידיים, נשא את עיניו לשמיים ואמר: "קודם כל, בעזרת השם, אני מקווה, כולנו צריכים להתפלל לבורא עולם". אני מכיר טוב מאוד את המניירות של נתניהו. הוא לא קונה אותי בקלות. אבל הפעם זה לא היה נאום בחירות ששוזרים בו את צמד המילים "בעזרת השם" כדי לקושש עוד כמה קולות מסורתיים. לדעתי זה היה רגע אמיתי לגמרי, אותנטי ונדיר, של מי שיושב בישיבות הכי דרמטיות עם בכירי הרופאים בימים אלה, ובלילות אלה, ומכיר בכך שלא אנחנו מנהלים את העולם. אין כמעט יהודי, סליחה, אין כמעט בן אנוש, שלא נושא את עיניו אל השמיים בתקופה המטלטלת הזאת.

זאת ועוד: אני יכול לומר בסוף השבוע הזה שאני הרבה יותר מאמין בביאת המשיח, הרבה יותר מאמין בתחיית המתים, וגם הרבה יותר מאמין במכות מצרים. זה לא שקודם לא האמנתי בכל זה, חלילה, אבל כן, תמיד היו שאלות: מה, פתאום ברגע אחד כל העולם יכיר במלכות האל? הרי לפעמים נראה שהעולם בכלל הולך לכיוון הפוך. עזבו את העולם, אפילו רק ארץ ישראל. אפילו רק תל אביב. אז איך בדיוק הגאולה תבוא? מה תוכנית הפעולה של הקדוש ברוך הוא? איך הכול ישתנה? זה מציאותי?

היום כבר אין לי שאלות. כן, העולם כולו יכול להשתנות בן רגע. ולא עם איזו רעידת אדמה נוראה או מבול של אש שתרד משמים או כל אפוקליפסה מטורפת אחרת. כולה נגיף קטן. פיצי.

מתוך הטור השבועי ב"בשבע".