רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

אקטואליה

איך הכינו אותי החיים ביער המבודד לקורונה

ג׳ בניסן ה׳תש״פ ג׳ בניסן ה׳תש״פ 28/03/2020 | מאת גליה ברי

במשך 7 שנים חיינו לבדנו על ראש הר. ואז נחטפו שלושת הנערים בישראל.

לפני עשר שנים, היו לי הרבה קשיים אישיים. התחלתי להטיל ספק בכל מה שסביבי, כולל בעצמי. החלטתי שהתרופה הטובה ביותר תהיה להתרחק מהחברה כפי שאני מכירה אותה, ולברוח לאיזה הר מבודד כדי לנקות את הראש.

הבית שלנו ביער

החלטה זו הכתה בתדהמה את כל מי שסביבי, כיוון שהיה לי הרבה ברכה בחיים. יש לי ארבעה ילדים נפלאים, כולם נשואים, שהעניקו לי נכדים נפלאים. הייתי בריאה מבחינה פיזית, יש לי חברים נהדרים. הייתי נשואה באושר לאותו גבר למשך יותר מ- 40 שנה - הוא תמך בהרפתקה המטורפת שלי והצטרף אליי. אני מחוברת עמוקות לאמונה שלי ושומרת תורה ומצוות. הדברים האלה מעולם לא התערערו.

אולם כאחת שהרגישה הכי רוחנית דווקא בקרבה לטבע, הרגשתי מאוכזבת וחנוקה בקהילה שבה חייתי וידעתי שהמפתח לשפיות שלי נמצא בהרים. קנינו בערך 20 דונם של שטח פראי הגובל בהרים הלבנים והתחלנו לבנות שם בית. חשבתי לעצמי שנבלה בבקתה שלנו אולי סוף שבוע אחד מתוך ארבעה, אולם ככל שהתאהבתי יותר ויותר במקום המסתור שלנו, ביליתי שם יותר ויותר זמן, ופחות ופחות בעיר מגוריי.

ההרים הלבנים בסתיו

לאחר מספר חודשים, החלטנו לעבור לשם סופית, ולחזור לעיר מגורינו רק בחגים או לצורך חגיגות משפחתיות. הנכדים ביקרו אותנו בקיץ. יצרנו יחד זכרונות קסומים ולימדנו אותם מיומנויות שונות - איך לשוט בקיאק, לדוג, להבעיר אש ללא גפרורים ואיך לבנות מחסה. הם ראו אייל ודובים וחיות פרא נוספות. הם למדו על כוחו של אלוהים בטבע, ושנים רבות לאחר מכן הם עדיין מדברים על הזמן שבילו בהרים הלבנים.

הנכד שלנו עם צפרדע

השכן הקרוב ביותר שלנו גר במרחק של 2.5 ק"מ מאתנו. היינו היהודים היחידים בכפר קטן המונה 234 איש, שרבים מהם היו צאצאים ישירים של גיבורי מלחמת העצמאות של ארה"ב. לא היה במקום שירות פינוי אשפה, כך שמדי שבוע היה עלינו לפנות את האשפה שלו למזבלה במרחק כ- 15 ק"מ משם. החשמל בביתנו הגיע מגנרטור שהופעל על-ידי אנרגיה סולרית וחיממנו את הבית באמצעות תנור עצים שאותו הזנו בבולי עצים מהשטח שלנו, אותם כרתנו, חטבנו והערמנו. כל זה דרש מאיתנו מאמץ פיזי אדיר.

הסופר הקרוב היה במרחק של 45 דקות נסיעה, כך שנדרש ממני לתכנן את התפריטים הרבה מראש. בעקבות תנאי מזג האוויר הקיצוניים, במיוחד בחורף, ניהלנו את אספקת המזון שלנו בקפידה רבה, יחד עם אספקת חירום נוספת שתקיים אותנו למשך 3 עד 6 חודשים נוספים למקרה של בידוד עקב סופות שלגים. למרות שלא אימצנו את פילוסופיית ההכנה לקראת באג אלפיים, מדפי הספריה שלנו היו מלאים ספרים על טכניקות הישרדות, אספקה, ומדריכי עשה-זאת-בעצמך. מטלות היומיום היו תובעניות מבחינה גופנית וגזלו חלק גדול מהזמן. אהבתי לנסות כל דבר חדש, אפילו גלישה במזחלת כלבים. למרבה האירוניה, למרות הבידוד, היה לנו כבל DSL כדי שבעלי יכול היה להמשיך לעבוד מביתנו כמתכנת, כך שההינו מחוברים במידה מסוימת לעולם בחוץ..

אייל מבלה בבריכה שבתחתית כביש הגישה שלנו

נרשמנו לאתר Shabbat.com ומדי פעם אירחנו בביתנו אורחים מכל רחבי העולם, שחיפשו חווית שבת "ייחודית". אירחנו רווקים שחוקים מעולם ההיכרויות, חסיד סאטמר שניסה למצוא את עצמו, ובחורים ישראליים בטיול אחרי צבא. המטבח שלנו היה כשר לחלוטין והשתמשנו במעט מאוד מזון מעובד. הזמן היחיד שבו הגענו לעיר, שהייתה במרחק 90 דקות בפורטלנד, מיין, היה כשהיה על בעלי לומר קדיש בבית חב"ד בפורטלנד או כשהיה עליי לטבול במקווה (אמנם היה סביבנו שפע של אגמים טבעיים, אבל לעיתים המים היו קרים מכדי שאפשר יהיה להיכנס אליהם).

החיים היו טובים והייתי אסירת תודה. למדתי כל כך הרבה על חיים מודעים ומצפוניים. אולם אז הגיע חודש יוני 2014. שלושת הנערים - אייל יפרח, גיל-עד שער ונפתלי פרנקל הי"ד, נחטפו על-ידי מחבלים. חמישה עשר יום לאחר מכן, נמצאו גופותיהם. אולם במהלך אותם חמישה עשר ימים, כל עולמי השתנה. ראיתי כיצד הישראלים, ולא משנה מאיזה רקע הם מגיעים, התאחדו על מנת להתפלל לשלום שלושת הנערים. כל ישראלי התייחס לנערים כאילו היו בניו או אחיו. הישראלים הניחו בצד את חילוקי הדעות ביניהם והתאחדו באמת לצורך טובת הכלל. הם היו מוכנים לתמוך זה בזה.

והבנתי, בעודי חיה בבקתה הקטנה שלנו ביער, שכיהודים, אנו קשורים זה לזה ככלל – כקהילה, ושאני רוצה להיות חלק מזה. חוויתי כאב אמיתי כשדבר מותם התפרסם, אולם עדיין חשתי שאני חווה את הדברים כאילו אני נמצאת מחוץ לשער נעול, מרחוק, מתבוננת על הדברים דרך חלון קטן. ולא יכולתי להדחיק את המחשבה שכמשיח יבוא, למרות שארגיש התעלות ושמחה, אני אהיה רחוקה, וזה לא יחרט במהותי כמו אצל כולם. רציתי לשבת בשורה הראשונה, לא רק להיות חלק מההיסטוריה, אלא לתרום לה.

דיג לקראת שבת

אז אחרי שחיינו שבע שנים על פסגת ההר שלנו, הגיע הזמן לשנות כוון ולעבור דירה. הפעם - לישראל. עדיין הייתי בת ההרים - אחרי שחייתי בטבע ידעתי שלעולם לא אוכל לחיות שוב בעיר. וככה הגענו למורשת, כפר דתי בגליל, יישובי חקלאי, שבו כולם מכירים את כולם והקהילה מלאה אהבה ונדיבות, כמו משפחה אחת גדולה.

שנותיי בהרים לימדו אותי היטב והותירו אותי מוכנה, כעת כשאנו בבידוד עצמי. ערכנו רשימת קניות של מזונות הכרחיים ואספקת חירום, והייתי מרוצה לגלות שכשחיפשתי בגוגל "אספקת חירום לחודש", היו לנו את כל הפריטים ברשימה. אולם החיים שלנו עכשיו שונים מאוד. כאן בישראל, אף אחד לא חי למען עצמו. כולם מנסים לעזור, לעודד ולשתף אחרים, גם אנשים שהם לא מכירים.

הבידוד מאתגר במיוחד עבור הישראלים כיוון שהתרבות שלנו היא כל כך חמה ומחבקת. תמיד יש מישהו שיגיב וייתן עצה (לפעמים אפילו כשזה לא מתבקש). אם נגמר משהו ולא ניתן להגיע לבית המרקחת או לסופר, תמיד יש מישהו שיעזור. ייתכן שאנחנו בבידוד חלקי בימים אלה בעקבות המתרחש, אולם בניגוד לביתנו ביער, אנחנו חלק ממשהו גדול יותר.

אינני מתיימרת להבין את המגפה. הוענקה לנו מתנה משונה ביותר, אולם זו אכן מתנה וזהו זמן קסום. למרות שאני מתגעגעת לילדיי ולנכדיי, אנו מרגישים כה מבורכים לחיות פה בישראל, בשורה הראשונה בדרך לקראת הגאולה.

 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן