ככל שהתפרצות וירוס הקורונה גדלה והולכת במימדיה ובהיקפה, למרבה הצער מוצאים את עצמם הקורבנות נאלצים להתמודד גם עם הסטיגמה הנוספת של אשמה על "הפשע" שבהיותם סכנה לבריאות האחרים.

בתחילה זה קרה בסין עצמה, כשאנשים מהעיר ווהאן זכו ליחס של מצורעים. לא חלף זמן רב בטרם התחלנו לקבל דיווחים רבים על אלימות מילולית וגופנית שהופנתה כלפי אנשים ממוצא סיני, וכן סלידה ממסעדות סיניות וממקומות הקשורים לסין.

ברגע שהווירוס התפשט, האפליה כבר לא התבססה על מיקום גיאוגרפי. כעת, "האשמת הקורבן" הופנתה כלפי כל אדם שאיתרע מזלו להפגין סימנים של הידבקות בנגיף וכפי שניסחה זאת בדייקנות מדלן סו, פרופסור להיסטוריה וללימודי אסיה ואמריקה באוניברסיטת טקסס שבאוסטין, "חיידקים ווירוסים לא פועלים על בסיס גזע".

בשבוע שעבר, עיתון גדול בניו יורק פרסם תמונה של "עורך דין יהודי" בווסטצ'סטר, עם חיצים המכוונים אל האנשים שהוא "הדביק" כשבא במגע עם אנשים בתפילות השבת בבית הכנסת וכן בלוויה שבה נכח.

ארגון הבריאות העולמי, המגלה רגישות כלפי האפשרות של האשמת הקורבן, מקדם בדחיפות קמפיין נגד תופעה זו של אמירות בנוסח "אנשים מעבירים את הווירוס", "מדביקים אחרים" או "מפיצים את הווירוס", כיוון שניסוחים אלה מרמזים על מידה מסוימת של אשמה והאשמה. במקום זאת, מבקש ארגון הבריאות העולמי שנאמר כי אנשים "קיבלו" את הווירוס.

להאשמת הקורבן יש תקדימים עתיקי יומין. רוברט פולילאב, פרופסור למדעים סוציו-רפואיים במרכז הרפואי של אוניברסיטת קולומביה בניו יורק, ציין כי ההיסטוריה מלמדת אותנו את הלקח האומלל – והאוניברסלי – הבא: "ככל שיש יותר פאניקה, כך יש יותר פיתוי להאשים את האחר".

כל מגפות העבר מוכיחות טענה זו. וליהודים יש היכרות אישית וטרגית עם תופעה זו.

באמצע המאה ה- 14, כאשר המגפה השחורה, הידועה גם בתור "המוות השחור", גבתה את חייה של רבע מאוכלוסיית אירופה תוך שנים ספורות, מצאו הנוצרים הסבר מן המוכן. אנטישמיות היתה הרציונל הדתי הנוצרי כדי להאשים את היהודים שנראה היה ששלטו בהתפרצות, הרעילו את בארות המים או כפי שטען תיאורטיקן קונספירציה מימי הביניים, "השתוקקו להשמיד את עולם הנצרות, על-ידי הרעלת צפרדעים ועכבישים המעורבבים לתוך שמן וגבינה". באשר ליהודים שגם מתו מהמגפה, מבחינתם לא היה זה אלא עונש אלוהי מוצדק לחלוטין על חטאיהם וחוסר הקבלה שלהם את ישו.

מאות קהילות יהודיות מצאו את מותן כששימשו מטרות למסעות נקמה על הפשע לכאורה של יצירת מחלה שלא התחשבה בהבדלים דתיים, פרט לכך שגילתה קצת פחות קשיחות כלפי היהודים ששמרו באדיקות על מצוות נטילת ידיים.

במאה ה- 15, התפשטות מחלת העגבת (סיפיליס) שוב קבלה אישור לרציונל מקובל המסביר את שנאת הזרים. כפי שניסחו זאת ההיסטוריונים, כל קבוצה לאומית באירופה הגדירה את העגבת כמחלה של הלאומים האחרים. הגרמנים האשימו את הצרפתים וקראו למחלה בשם "המחלה הצרפתית". הצרפתים האשימו את האיטלקים, הפולנים האשימו את הרוסים, הפרסים האשימו את הטורקים, המוסלמים האשימו את ההינדים, והיפנים האשימו את הפורטוגזים. איכשהו, היתה זו אחת הפעמים הנדירות שהיהודים בכללותם לא נחשבו לעבריינים הראשיים.

אולם היהודים לא היו כה ברי מזל בארצות הברית כאשר בתחילת המאה העשרים, הואשמו מהגרים יהודים בכך שהביאו את השחפת לאמריקה. המחלה זכתה לכינויים "המחלה היהודית" ו"מחלת החייטים" – אחד המקצועות היהודים הנפוצים. שחפת והקשר היהודי שלה גרמו ליצירת התדמית של היהודים כחלשים וחולניים. לרוע המזל, הדבר שימש בהמשך כסטריאוטיפ גזעני שהצדיק את הגבלת ההגירה היהודית לארה"ב בשנות ה- 20 וכן בשנות ה- 30 וה- 40 של המאה הקודמת, אפילו כשהאלטרנטיבה היחידה להגירה הייתה מוות בשואה.

"האשמת הקורבן" אינה רק תופעה לא רציונלית, היא גם אכזרית. היא מכוונת כלפי חפים מפשע שסובלים גם הם. שרי המבי, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת הדרום ועורכת כתב העת Psychology of Violence של אגודת ה- APA (איגוד הפסיכולוגים האמריקני), רואה בתופעה ניסיון אנושי ביותר להקל על פחדינו וחששותינו לביטחוננו האישי. "האשמת הקורבנות במזלם הרע היא בחלקה דרך להימנע מהודאה כי משהו דומה, שאין להעלותו על הדעת, עלול לקרות לך – גם אם תעשה הכל 'כמו שצריך'".

עם התפשטות וירוס הקורונה, המתרחבת במהירות לכל רחבי העולם, כל אחד מאיתנו עלול, חלילה, להפוך למטרה הבאה. למען כולנו, הבה לא נהיה אשמים בפשע שמחמיר את הטרגדיה עוד יותר – הפשע של האשמת הקורבן.