נו, אז איך שם אצלכם באמריקה עם הקורונה, שואלים אותי כולם, זה היסטרי כמו בארץ?

האמת, אני בדיוק האדם הנכון לשאול אותואת השאלה הזאת, מכיוון שבימים האחרונים הייתי

גם בארה"ב וגם זכיתי להיות בארץ הקודש, כך שאני ממש יכול להשוות. והתשובה היא, נכון לרגע זה,  שמעולם שתי המדינות הידידות האלה לא היו כה רחוקות זו מזו בתפיסת העולם. אפילו לא בימים הקשים של ברק אובמה. ההבדל הוא תהומי: במדינה אחת ביטולי הופעות, מסכות, בידודים, פחדים.

בשנייה נראה שעדיין לא מבינים את הסיפור. ואולי לא רוצים להבין.

בפועל, ארה"ב ממש מפגרת אחרי ישראל. בעוד שבישראל המודעות לקורונה הגיעה לשיא, ארה"ב נמצאת הרחק מאחור. קבוצות הווטסאפ של בתי הספר ובתי הכנסת פה, מזכירות לי את ישראל לפני כחודש. הם עכשיו בקטע של הבדיחות של אז. כלומר, גם ההומור נמצא בשלב די ראשוני, וגם המודעות למגיפה. וזה די מפתיע, כי בכמה קהילות מאוד מרכזיות, כמו ניו-ראשל ובבתי ספר מוכרים מאוד, כמו הישיבה-יוניברסיטי ובית הספר SAR ,יש כבר חולים, ומאות אנשים נמצאים בבידוד.  אבל עדיין, זה לא נוכח בשיח כאן כמו בארץ.

איזו גישה נכונה יותר? ההיסטריה הדי מוחלטת של ישראל, או האדישות הדי מוחלטת של טראמפ? מי צודק, המחמירים או המקילים? ימים יגידו. אבל דבר אחד מפחיד אותי באופן אישי (כלומר, עוד דבר אחד, יש הרבה דברים שמפחידים אותי בימים אלה) מה יקרה ברגע שכאן, בארה"ב, יתחילו להתייחס ברצינות לקורונה. הו, זה הולך להיות קיצוני. אנחנו רק חצי שנה בשליחות בארה"ב, אבל דבר אחד הבנתי מהרגע הראשון: התכונה האמריקנית הבולטת ביותר היא הפורמליות והסדר הטוב. הכול כאן לפי הספר, ביי דה בוק.

יש תקנון, יש פרוטוקול, ואיש לא חורג ממנו. איש לא מנסהאפילו לחרוג ממנו. יש בזה כמובן הרבה דברים חיוביים (אחרי שמתרגלים), אבל מכירים את הסטיגמה על האנגלים שהם מאוד מסודרים ובוקים? יפה, אז זו המנטליות של האמריקנים. איך זה באנגליה? אני לא רוצה לדמיין.

וכשאני כותב "אמריקנים" אני מתכוון לא רק לשלטונות, אלא ממש לכולם. כן, אני מכליל. לא פגשתי פה אמריקני אחד שחורג מהתקנון, מהפרוטוקול, מהסדר, מהתור, מהקו, מהשורה, מהקופסה. תראו למשל את התמונה המצורפת. צילמתי אותההשבוע באיזו תחנת דלק בארה"ב באחת וחצי בלילה. מכירים את זה שצריך לנקות את השירותים הציבוריים לכמה דקות, ואז המנקה מניח ליד הדלי מין שלט קטן כזה שיזהיר את הציבור מהחלקה, כדי שישתמשו בבקשה בתא השני? אז ככה זה נראה בארה"ב. גדרות, שלטי אזהרה לכל הכיוונים, חיבלול צהוב, מרווח בטחון. ברגע הראשון חשבתי שאולי טראמפ שם בפנים.

בזמן שאיש הניקיון המדי-רציני הזה הקים שם את גדר המערכת הזאת, סביב שלושה תאי שירותים מסכנים, הוא היה יכול כברלגמור לנקות מזמן. אבל סדר צריך שיהיה. מזל שלא שמו גם גדר חשמלית. טוב, אני יודע למה לא שמו. אין צורך. אין אמריקני אחד שיעלה בדעתו להתקרב לשטח הסטרילי הזה. מבחינתו זה שדה עם מוקשים נגד טנקים.

בקיצור, מה שאני אומר זה שדי מפחיד לחשוב איך יראו כאן החיים, ומה בדיוק יהיו הכללים והתקנות והסייגים וההרחקות, ברגע שאמריקה תתחיל להתייחס קצת ברצינות לסיפור של הקורונה. כי באמריקה, כאמור, אין כזה דבר "קצת ברצינות".

ובחזרה לארץ: לפני חודש בדיוק, בעידן אחר לגמרי, כשהקורונה הייתה סיפור של המזרח הרחוק, נערכה בכותל המערבי עצרת תפילה בראשות הרב שמואל אליהו, רבה של צפת. בנו, הרב עמיחי אליהו, מאיגוד רבני קהילות שארגן את האירוע, אמר אחרי התפילה: "איננו יכולים להישאר אדישים לחולי ולמוות המתפשטים בעולם בשל מחלת הקורונה. הלב שלנו עם העם הסיני שסובל מאוד, אך זה לא נעצר שם. לעם היהודי יש אחריות וצריך שיהיה עסוק בלהיות טוב לעולם כולו. כוח התפילה הוא עצום, ובאמצעותו אנחנו לא רק מנסים להשפיע ולבקש מה' שיעצור את המגיפה, אלא גם מייצרים תחושת אכפתיות ואמפתיה שלנו עם העם הסיני".

מדהים מה עבר עלינו בחודש שחלף מאז. דווקא בסין הצליחו כנראה לבלום את הקורונה, אבל מה יהיה בישראל? אני רוצה לחשוב שהיחס לקורונה מוגזם לגמרי והכול יהיה בסדר. אבל אפילו אם אני צודק, כמה פחד וכמה בהלה כבר יצר הסיפור הזה.  זה בטח לא מוסיף לבריאות. ביום רביעי שעבר, בטיסת אל-על בדרך לארץ, שתיתי מיץ תפוזים ובלעתי לא טוב, מה שגרם לי להשתעל טיפה. ברחתי מיד לירכתי המטוס ונחנקתי לי בתוך המרפק כדי לא לעורר בהלה מיותרת. רק זה חסר לי, שיפרסמו עכשיו את כל המסלול של "הנוסע המשתעל מטיסת 008 LY מניו-יורק לנתב"ג שלטענתו לא בלע טוב מיץ תפוזים".

אז נכון, עצרת תפילה כבר אי אפשר לארגן. כלומר אפשר, אבל ברגע שיגיעו אליה הרבה אנשים היא תתבטל. ואולי גם זה חלק מהגזרה, שכבר אי אפשר אפילו לכנוס את כל היהודים. אבל לשאת מעומק הלב תחינה פרטית (עדיין) מותר. אפשר אפילו לתוך המרפק: רפאני ה' כי נבהלו עצמי, ונפשי נבהלה מאוד.

מתוך הטור השבועי ב"בשבע".